הילוך ראשון, העברה מהירה לשני, ומיד לשלישי. עובר את השיקיין הראשון, לקראת הפנייה הראשונה במסלול, ימנית חדה. שומר על הקו החיצוני, נושק לאבני השפה, לחיצה איתנה על דוושת הבלם, והפחתה הדרגתית בעוצמה. תר אחר נקודת הפניית ההגה הנכונה, זו שתביא את המכונה שסביבי בדיוק לנקודת שיא הפנייה (אייפקס). הפניית הגה מדודה מביאה אותי ואת המכונה לנקודה הרצויה, ואז, כמו בלא מעט מקרים של חוסר הקשבה או הפנמה, אני חוזר מוקדם מידי לגז. חזק מידי.
התוצאה? פסיעה של הישבן. לא כזו קטנה. הפחתה מועטה מדוושת הגז עם תיקון מהיר של ההגה, וזה מאחורי. צריך לשים לב, זה "המאני-טיים", יש לי בסך הכול שתי הקפות של מדידת זמנים ואני תלוי פה על חוט השערה – העורך הזהיר אותי שבושות למערכת יעלו לי ביוקר... אבל, כרגיל, אני מקדים את המאוחר.
צילום: אלדד, תמיר רביבו
תענוג לא זול
05:05 – מוקדם מידי. למרות השעה, ההמולה בטרמינל 3 רבה. אני פוגש לראשונה את חברי הקבוצה – שמונה גברים ואישה אחת. שלושת המדריכים כבר ממתינים לנו בשלווה. את "מסלולים" אין צורך להציג, אבל את התוספת החדשה להיצע הקורסים שלהם דווקא כן – קורס נהיגת מסלול בקפריסין, על הונדה S2000. המחיר, 9,588 שקלים, כולל הכל – טיסות, מלון, הדרכה, מכוניות ואגרות מסלול. ואם תרשו לי שוב להקדים את המאוחר – זול זה לא, אבל תענוג של חוויה. בשנה הבאה על מסלול בארצנו הבנויה...

08:09 – נחתנו, ולי כבר ברור שמרפי שוב קפץ לביקור נימוסין. מתברר שיום לפני הטיסה החליט בני הקטן להעביר אליי ערב רב של חיידקים (או ווירוסים, או איך שתרצו לקרוא לזה), וכל מה שאני רוצה זה שמיכה ותה חם. לפחות יהיה לי תרוץ לעורך במקרה שהביצועים על המסלול לא יעמדו בדרישות.

חבריי לקבוצה הם אנשים חביבים ובעיקר קרועים על כל הראש. הגברת במיוחד. הקורס מתחיל רק מחר, אבל אנשי מסלולים מודעים לסכנות שב"קריז" לגז, והכניסו ללו"ז ביקור במסלול קארטינג. אלא שמתברר שדווקא היום, המסלול סגור במפתיע. ס'אמק המרפי הזה.
צילום: אלדד, תמיר רביבו
המסלול עמד לרשותנו, וצוות מסלולים דאג לנצל אותו כראוי
06:45 – שעה מאוחר יותר משעת היקיצה-הלא-טבעית הרגילה שלי. עדיין מרגיש רע. מחשבה על הצפוי לי בהמשך היום, מצליחה לשפר במעט את ההרגשה (בשילוב תמהיל כדורים ותרופות טבעיות). לאחר נסיעה קצרה, אנו מגיעים – לגן עדן! פשוט תציצו בתמונות ותבינו לבד כמה טוב המקום הזה. נכון, זה לא מסלול ספא, גם לא לגונה-סקה, אבל זה מסלול, חברים. 2,200 מטר של רצועת אספלט איכותית ופתלתלה (כולל מסלול דראג המשולב בתוואי המסלול, כמו גם מסלול דריפטים ייעודי). אנחנו הולכים להשתמש בחלק הארי של המסלול, עם 11 פניות בסך הכול, שני שיקיינים "מלאכותיים" בישורות (קונוסים להפחתת מהירות), 6 פניות ימניות ו-3 פניות שמאליות.

שנים אני מנסה לשים את ישבני ב–S2000 ללא הצלחה. ועכשיו סוף סוף זה מגיע, ועוד איך מגיע – שלוש ה-S2000 שמחזיקה "מסלולים" בקפריסין במיוחד בשביל הקורס מחכות לנו בפיטס. אבל לפני שנממש את אהבתנו, גורר אותנו משה, סליחה, "השייח", לכיתה.

09:11 – גידי, מנהל ההדרכה של "מסלולים", ניגש מיד למלאכה. שיעור ראשון נוגע בנהלים, התנהלות, בטיחות ועוד כמה זוטות. במהלך הקורס נעבור שיעורים על מציאת תנוחת נהיגה נכונה, כניסה ויציאה נכונה מפנייה, שיעורי בלימה, תרגול ראייה והסתכלות נכונה, כל מה שצריך ועוד, בשביל להקיף מסלול בצורה הכי מהירה. חשוב לציין כי גידי (ויתר חברי ההדרכה) מעביר את החומר בצורה נעימה וקלה להבנה.
צילום: אלדד, תמיר רביבו
שלוש S2000 שירתו אותנו במהלך השהות בקפריסין
בלי לבזבז זמן מיותר, אנחנו יוצאים אל עבר המכוניות שמתחממות להן תחת שמש קפריסאית נעימה, להתחיל בתרגול בלימה נכונה. המטרה, לבלום הפוך מההרגל של כולנו, כלומר, לחיצה ראשונה חזקה, והפחתה הדרגתית עד לעצירה מלאה, מה קוראים בעגה המקצועית "בלימה דגרסיבית". לאורך היום אנחנו מתרגלים את שלמדנו – בלימה, כניסה נכונה, הפניית הגה ליניארית אך החלטית, מבט קדימה. הבסיס של נהיגת מסלול נכונה.

אני? מנסה ללמוד, אבל מתקשה לשמור על ריכוז, ומתייחס יותר להנאה מהמכונה. בקצרה; ההונדות, למרות חיים ארוכים ועבודה קשה (290,000 ק"מ על זו האדומה), היו פשוט חוויה אדירה. נכון שלא פתחנו את הגג, נו מילא, גם ככה אני נמנה עם החצי "השונא" מכוניות פתוחות במערכת, אבל היא פשוט הרגישה הכי נכונה לסוג כזה של חוויה (או למידה). תנוחת נהיגה נמוכה וממקדת הכי קרוב שניתן לשלדה המחוננת, הגה מהיר ומדויק, המעביר לך מספיק מידע על המתרחש שם למטה בחזית. ובעיקר, מנוע – כל ששמעתם על משיכתו במעלה הסל"ד, תפוקתו המתגברת היכן שרב המנועים צווחים לישועה וכל הבלה בלה – פשוט נכון. גם כשצוות ההדרכה, לשם התרגיל, הגביל אותנו להילוך רביעי לאורך כל ההקפה (!), עדיין, הרודסטר היפנית הקטנה ביצעה את המוטל עליה בצורה מדהימה. כך חלף לו היום, ולי גם חלפה, כך לפחות חשבתי, ההרגשה הרעה.
צילום: אלדד, תמיר רביבו
ה-S2000 שננהגו הרגישו נהדר על המסלול, למרות החיים הלא קלים שהן עוברות
06:45 – אני מתעורר לפני השעון. חולה, עדיין. מסתבר שגם אדרנלין לא יכול לנצח ווירוסים לאורך זמן.

09:00 – את הבוקר אנחנו מתחילים עם תדרוך כללי וחזרה על החומר מיום האתמול. כולנו מקבלים סשן קצר של הקפות בכדי לחמם את המכוניות, ובעיקר את עצמנו. אני בוחר לעלות אחרון על המסלול בתקווה לצבור עוד קצת כוח עד אז, ומחפש לי פינה "להתחרדן" בשמש. מהצד, נראה שהחבר'ה נחושים לשבור את שיא הספינים שקבענו אתמול. תשאלו את אורלי, הראשונה שעשתה ספין, ובכך פתחה את התיאבון ליתר חברי הקבוצה...

הפורמט המוכר נשמר, מעט למידה בכיתה, והרבה תרגול על המסלול; התרגיל המסכם, רגע לפני התחלת המדידות, משלב בין כל שלמדנו – בלימה נכונה, שמירה על קו חיצוני עד לנקודת הכניסה, יציאה רחבה, האצה מתגברת, בלימה חזקה בפרוזדור לקראת הפנייה, שוב שמירה על הקו החיצוני, וכניסה לפנייה הבאה.

12:15 – השיא. שיא הספינים, אני מתכוון. על חלק מהתמונות הנאות בכתבה אחראי בחור חביב בשם תמיר, שהחליט, כנראה, שאת מקומו על הפודיום הוא ישיג על ידי התנקשות בכמה שיותר מחברי הקבוצה. תוך כדי התרגול שמתואר לעיל, איבד את המכונית, זו שעליה גם אני הייתי אמור לתרגל, בספין מרהיב-מפחיד-מלחיץ, ונעצר פחות מ-5 מטרים מהאזור בו כולנו עמדנו. אבל עזבו את זה, הדבר היותר מבאס היה שהוא גמר לנו את הצמיגים לחלוטין (מרפי, שחרר אותי, באמא'שך).
צילום: אלדד, תמיר רביבו
הספין הגדול של האירוע עבר בשלום
14:04 – רגע האמת. זהו, למדנו, תרגלנו, הגיע "זמן הכסף". אני אשכרה חושש. חולה או לא, צמיגים גמורים... זה לא משנה, העורך לא מקבל תירוצים. אני רוצה, אני צריך!, להיות על הפודיום, ראשון. המדריך מסמן לי להתקדם לעברו. "מוכן"? אני מהנהן, ויוצא להקפת חימום, שלאחריה יהיו לי שתי הקפות בלבד עם מדידה. הקפה ראשונה עוברת, כאן הקדמתי בבלימה, שם איבדתי את נקודת ההשקה, ובשתי פניות יצא קצת הזנב ויצר אצלי אגלי זיעה. זהו זה - הזדמנות אחרונה.

17:09 – שם שם מקריא גידי את זמני המשתתפים, מהסוף. עוד שם ואני עדיין נושם. נותרנו שלושה, אני, אורלי ויבגני (הרופא בחבורה). "אורלי", קורא גידי. "כבוד", קוראים כולנו. הבחורה נתנה בראש עם זמן של 1:17.872. "אלדד", זה אני. 1:15.136 זה זמני. יכול היה להיות יותר גרוע. 1:14.898 הוא הזמן הטוב ביותר, של רופא בן 60. שנתן לי בראש. כבוד (לו). ראשון או לא, הקורס הזה, המסלול הזה, באמת היה חוויה.

דריפט זה הכי, אחי
בסוף היום הראשון, בישר לנו "השייח" על הפתעה: כל אחד מאיתנו יזכה בסיבוב עם נהג דריפטים מקצועי. מגניב. אני מודה, אני לא כל כך מבין את "השגעת" סביב עולם הדריפטים. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מעריך יכולת שליטה באחוריים של מכונה, כל מכונה. אבל יותר בהחלקות כוח תוך כדי נהיגה, ולאו דווקא כמהות הנהיגה עצמה.
צילום: אלדד, תמיר רביבו
ככה שמים מכוניות על הצד! בגיל 16!
מצד שני, כאשר אתה רתום בתוך באקט, שמחובר למכונה שנבנתה בדיוק למטרה הזו, ונעזרת במנוע עם למעלה מ-450 כ"ס, כשעל ההגה בחור בן 16 שיכול ללמד אותך דבר או שניים על נהיגה (הבן של בעלי המסלול, שניבנה מלכתחילה בעקבות התחביב שפיתחו שני בניו...!) – ברור לך שהולכת להיות כאן חוויה שונה. והיא אכן הייתה, המהירות שבה הכל קורה, השליטה הפנומנאלית ברזי סוג זה של נהיגה, ריח הצמיגים שעולים בעשן השמיימה, וזה כשרב הזמן אתה מביט על המסלול דרך חלון הצד... חוויה מטריפה. מומלץ.