ה-18.3 השנה, יום שלישי, עבדכם רק רוצה להגיע הביתה, לעיירה המנומנמת חדרה, לשים את הרגליים על השולחן, לפתוח טלוויזיה ולראות חדשות. כזה אני, חי על הקצה. מגיע לתחנת הרכבת. תחנת ההגנה. הרכבת צריכה להגיע בשעה 18:17 דקות. איחור של 8 דקות. קצת כועס, אך די התרגלתי. אין זה חדש שרכבת ישראל מאחרת בתכיפות יומית. בדרך כלל אלו רק שלוש-ארבע או חמש דקות, אך גם שמונה דקות כבר הפכו לעניין נסבל. מבחינת רכבת ישראל זה אפילו הגיוני, שכן איך תסבירו את זה שיש להם הודעה מוקלטת על איחור? מוקלטת! הרי הכי הגיוני להקליט משפט שחוזר על עצמו במקום שהכרוז יצטרך להתאמץ ולומר אותו כל הזמן.
הרכבת מגיעה. תענוג. מתמקם ופותח את המחשב הנייד. אין קליטה. אבל זה בסדר, התרגלנו שלמרות מדבקות ברחבי הקרונות המספרות על קליטת Wi-Fi, בחלק מהקרונות זה לא ממש עובד. ולעיתים, גם כשזה עובד, מהירות הגלישה פשוט נוראית. שוב, לא נורא, התרגלנו.
.jpg)
צילום: מנהל בגלל תקלת איתות, הרכב לא מצליחה לעזוב את תחנות תל-אביב
אבל זה לא הגיוני שהתרגלנו, וברשותכם, נחזור לעיכובים. בכל העולם הרכבת נחשבת לאמצעי התחבורה הציבורית המדויק ביותר. אין פקקים, אין צמתים. אז איך לעזאזל מודיעים לנו תכופות על מפגש רכבות?
הרכבת מתמלאת בתחנת השלום. כמו בכל יום שגרתי. תחנת ארלוזורוב מגיעה והרכבת מתמלאת מאוד. מורגש שמשהו לא בסדר. כחמש דקות והרכבת ממאנת לצאת מהרציף. לפתע קול הסדרן נשמע, הוא מספר שעקב תקלת איתות אנחנו מתעכבים. איתות? אני מתנצל אני לא קונה את זה. דקה אחרי מתקשר אלי חבר שנמצא בפקקים של כביש החוף. הוא שמע על העיכובים ברכבת מחבר אחר וטרח לשתף אותי, ומוסיף שחברו שמע את הסדרן מסנן למכשיר הנייד שלו ש"עדיף לאנשים לרדת ולמצוא דרך אחרת לחזור הביתה". אני מספר לו שכנראה ואני גם נמצא על אותה הרכבת בדיוק ושאחזיר לו צלצול בערב, שכן עלי לעדכן את זוגתי שממתינה לי בתחנת האוניברסיטה, התחנה הבאה.
זוגתי שואלת אם אני נמצא על הרכבת שמולה ברציף. מסתבר שזו הרכבת הפרברית, אותה אחת שהייתה צריכה להיות שם חצי שעה קודם. מאחרת, רק בסטייל. בינתיים הודיעו לנוסעים לרדת ממנה, ואחר כך התחרטו. זוגתי ירדה מהרכבת ומחכה לי ברציף. הרכבת הפרברית מתעכבת. גם אנחנו.
.jpg)
צילום: מנהל הרכבת אמורה להיות כלי תחבורה יעיל ומדויק
אבל לנו לפחות יש סיבה לעיכוב! תקלת איתות. ברור. מרוב מעברי הנתיב של הרכבת בדרך, והצמתים. מעניין מה סיפרו לנוסעים ברכבת שהמתינה לפנינו בתחנת האוניברסיטה במשך עשרות דקות. בטח משהו בסגנון "אבד הג'ק, ורכבת ישראל לא מוכנה לקחת סיכון שחלילה יהיה תקר".
קצת אירוני לראות מזגוגיות הרכבת את עשרות אלפי המכוניות על איילון נוסעות לאיטן בפקק אחד ארוך, אך מתקדמות מהר מאיתנו. הפקק הקבוע בדרך חזרה מהעבודה הוא אחת הסיבות בגללה בחרתי בתחבורה ציבורית, אבל המכוניות בפקק מתקדמות ואילו אנחנו, תקועים. זו בדיחה. ולצערי, הפעם היא על חשבוננו.
השעה כבר 19:18 דקות. עברה בערך שעה מאז עזבנו (באיחור) את תחנת ההגנה, וכעת אנחנו נכנסים לתחנת האוניברסיטה. תענוג. לו הייתי רץ הייתי מגיע לפני הרכבת. בינתיים נוסעים עולים, אך הרכבת ממאנת לצאת. הסדרן ממשיך לספר על תקלת איתות ושנמשיך בקרוב. הבקרוב הגיע, 19:28. הרכבת יוצאת ומזדחלת. ברור. כולם יודעים שאיתות זהו דבר שמעמיס על המנוע. ואז הרכבת עצרה. פחדתי. יש בעיית איתות. איך יפעילו ארבעה איתותים?
.jpg)
צילום: מנהל מי אשם בזה שהרכבת עומדת?
להאשים את הנהג או את הסדרן זה לא יהיה נכון. הדג מסריח מהראש. יש הנהלה לרכבת, יש ועד עובדים ויש אחד, ישראל כץ שמו, שר התחבורה תפקידו. אם הנהלת הרכבת לא מצליחה לעשות סדר, זה הזמן להעיף. אם הועד עושה בעיות, זה הזמן להעיף. אם שר התחבורה לא מצליח להשליט סדר ורק יוצא בסיסמאות לא מגובות, אז הוא לא עושה עבודתו נאמנה ו... יש להעיף. וזה באמת לא מעניין אם התקלה היא באמת איתות או לא איתות, זהו הסבל היומיומי של נוסעי הרכבת, שמנסים לברוח מהפקקים בכבישים. מעניין מה היה קורה לו רכבות באירופה היו מאחרות על בסיס יומי, ראשים היו נערפים. במובן הפיטורים כמובן. אנחנו אולי חושבים שאנחנו מדינה מערבית הגיונית, אך אם נודה על האמת, אנחנו הרבה יותר קרובים לארגנטינה מאשר לגרמניה.
שלכם,
אוהד אלגוב, עיתונאי רכב, שלקח לו להגיע מתל אביב לחדרה כמעט שעתיים.
