פיג'ו 207אחרי לא מעט שנים של המתנה (לרישיון, לממון ולאחת הנכונה...) הגעתי עם עצמי להכרעה בנוגע להחלטה הגורלית ביותר בחיי בתור חובב רכב – "אני הולך לקנות את המכונית הראשונה שלי!". זה קורה, איזו התרגשות. מהר מאוד אני מחליט על תקציב, מונה לעצמי את רשימת הצרכים ובמקביל יוצר רשימת שאיפות מרשימה לא פחות. המכונית הראשונה צריכה להיות עם מנוע בריא (עדיף אטמוספרי), להתנהג היטב בפיתולים ולהיראות טוב בעין. בנוסף, צריכת הדלק צריכה שלא להעניש, ועדיף אם זכתה בתואר בטיחות כלשהו – אתם יודעים, לכל מקרה שלא יהיה. לא עובר יום אחד ואני כבר מכיר את לוחות המודעות כמעט בעל פה, ומבין – רצונות לחוד ומציאות לחוד – צריך להתחיל להתפשר.

אילוצי התקציב הובילו אותי בסופו של דבר אל פיג'ו 207 מהשנים הראשונות של הדגם, מרכב 3 דלתות ותיבת הילוכים ידנית כמובן. המנוע (אטמוספרי, תודה) אומנם לא שובר שיאים של כוח (120 כ"ס) או חיסכון (13 ק"מ לליטר בממוצע), אבל מציע איזון סביר בין השניים. התנהגות הכביש טובה ומאוזנת, גם אם פחות מרגשת מזו של הדורות הקודמים, ואפילו העיצוב מצא חן בעייני בגרסה זו עם החישוקים הקלים. כבונוס, היא נחשבה למכונית בטוחה מאוד בזמנה, מאובזרת למדי, נוחה ונעימה בנסיעה מנהלתית ובזכות מרכב האצ'בק שימושי היא יכולה לסייע בקלות עם מעבר דירה (וגם עם הקניות באיקאה שלא מאחרות לבוא). נחמד. רק נושא אחד לא הפסיק להטריד את מנוחתי לאורך כל תהליך החיפוש – אמינות.
צילום: מערכת אוטו / יצרן
איזון טוב בין הצרכים למחיר
תבינו, במשך שנים הטפתי לכל המעוניין כי נקודות המפתח בקניית מכונית צריכה להיות טובתו האישית של הקונה, גם אם זה לא מסתדר בתבנית ה"סדאן-יפנית-1.6-אוטומט" המועדפת על רבים. ואני, מוזר שכמותי, מעדיף מכונית שבמקרה (ולא בגלל דעות קדומות לכאן או לכאן) אינה "יפנית אמינה ושומרת ערך". חקרתי ברשת, באמת שבדקתי טוב, ולהפתעתי גיליתי כי ה-207 נחשבת באירופה למכונית דיי אמינה. עכשיו, כשקיבלתי את החיזוק שהייתי צריך, זה היה רק עניין זמן. כמה טלפונים, שתי נסיעות מבחן, בדיקה לפני קנייה – העברת בעלות. המפתחות אצלי. המפתחות שלי.

החודשים הראשונים היו מעולים. כל נסיעה הפכה למיוחדת, כי מעתה היא נעשית במכונית שלי. ומעבר לסידורים היום-יומיים, הספקנו לצאת יחד למספר ימי נהיגה בכבישים הנכונים, ליום הדרכה במסלול ולהגיע (עם החברה במושב הנוסע...) עד לים המלח וחזרה למרכז. זוגיות מושלמת.

יום אחד, ללא אזהרה מוקדמת, במהלך נסיעה שגרתית לחלוטין, היא הודיעה לי באנגלית רהוטה – LOW ENGINE OIL LEVEL. עוצר בצד, נותן לה לנוח ומגלה שאני מתנשף בעצמי. נרגענו, בודק שמן – עדיין תקין, אבל קרוב למינימום. ממלא קצת ונוסע למוסך. אחרי האירוע הזה, סדרה של טעויות (בדיעבד התברר שבמוסך טעו בקריאת המדיד...) הובילה לכך שנסעתי עם עודף שמן במנוע במשך תקופה. והתקלות לא אחרו לבוא כמובן – הממיר הקטליטי נתן נשמתו ליוצר הצרפתי, ואחרי שחשבתי שהכול מאחורינו – נזילת שמן על הקלאץ' גררה את החלפתו.

אני מגיע למשרד, פני נפולות מבושה, והשאלות גם הן לא מאחרות לבוא. כתגובה אני ממלמל משהו על זה ש"הקרבורטור נפל לתוך הרדיאטור ועשה סמטוחה מכל הפלאגים", מקווה שזה יעורר יותר אמפטיה מרחמים. "רק יפני" מסננים לעברי רבים בימים אלו, ואני מוצא את עצמי מתנייד כבר קרוב לשבוע בכלי תחבורה ציבורית שמוצאם בעיקר בגרמניה (אוטובוסים) וקנדה (רכבת).

אני מסתכל עליה כשהיא עדיין על הליפט, ולא יכול שלא להיות מאוכזב ממנה (וממני). אחרי הטיפול המסור שקיבלה ("יישור קו מלא" ברגע הקנייה), והמקום שפיניתי לה בבית (הפרטנר המשפחתי הוצא מהחניון אחר כבוד) היא מפנה לי עורף, ומנציחה את הסטראוטיפ על מכוניות צרפתיות. יכול להיות שהייתי צריך לוותר על חלומות נעורים ולבחור ביפנית משעממת אך אמינה? (להזכירכם, התקציב היה מוגבל...).
צילום: מערכת אוטו / יצרן
בימים הטובים. עצירה לקפה בזמן טיול

בינתיים, חבר טוב (וחובב יפניות מושבע) קנה גם הוא מכונית צרפתית. משהו באופי שלה ובמחיר הנגיש (יש גם יתרונות לירידת ערך מהירה...) גרם לו לבחור דווקא בה על פני כל יפנית אחרת. כרגע הוא מרוצה, הם עוד לא סיימו את "ירח הדבש", ואני מאחל להם עוד הרבה קילומטרים של אושר. ה"כניעה" שלו לשיגעון הצרפתי מעודדת אותי קצת. זה לא רק אני, יש עוד מוזרים שמוכנים "לחיות על הקצה".

מחר אני ניגש למוסך כדי לקחת אותה, בתקווה שהפעם אחזור לשם רק בטיפול הבא (אני יודע, הרמתי להנחתה... כל הטור הזה הוא הרמה להנחתה). למרות הכעס, אני כבר לא יכול לחכות לחזור איתה הביתה. ואולי במוסך צודקים, ובמקרה זה הצד האנושי היה אשם בסיפור, כאשר שרשרת התקלות שבאו לא היו תלויות ב"אמינות הצרפתית" שלה. בכל מקרה, היא תזכה ליהנות הפעם מהספק, ואנחנו עוד נחזור לפה עם סיפורי גבורה גם מהכביש, לא רק מהמוסך. אתם תראו.