אני אוסף את רנו קליאו, וזכי, אחד מאנשי המכירות היותר חביבים בסביבה, טוען בלהט שזו הסופרמיני הכי טובה בארץ – ומיד מוסיף שהוא אובייקטיבי. אני לא יודע לגבי הכי טובה, אבל מסכים איתו שהיא הכי יפה. במיוחד רכב המבחן, בצבע בורדו עם החישוקים הנאים. המכונית פשוט נראית נהדר. יפה מכל זווית – מהזנב הרחב, דרך הפרופיל שמחקה שלוש דלתות (בזכות הידיות המוסתרות לדלתות האחוריות) ועד לחרטום המחודד עם תאורת הלד הנאה. הערה יחידה נרשמת לסמל מלפנים, שגודלו מוגזם. הקליאו שלנו היא מהגרסה המאובזרת, ועולה 108,000 שקלים, 4,000 יותר מגרסת הבסיס האוטומטית. מה מקבלים בתמורה? בקרת אקלים, נגיעות צבע בתא הנוסעים וג'אנטים. אני יוצא מהסוכנות לעבר נקודת המפגש, וכבר ביציאה מקרסו עוצר אותי מישהו ברחוב לשאול אותי איך הרכב – זה יקרה לנו עוד הרבה במבחן הזה. ניצן מאחר מעט לסוזוקי, טוען שדיברו איתו ארוכות ולא נתנו לו ללכת (לדעתנו האיש בצד השני אמר את אותו דבר בדיוק, אבל שיהיה), ולכן איחר.
בזמן שהוא מתפעל מהקליאו, אני נזכר שהעיצוב של סוזוקי סוויפט נחמד, גם אם היא נראית מעט פשוטה ליד היפהפייה באדום. זו הסוויפט הבסיסית ביותר (רמת גימור GLS) שמחירה 99,000 שקלים. מעליה תמצאו את ה-GLX (עוד 4,000 שקלים) שמוסיפה ג'אנטים, פנסי ערפל וחלונות חשמליים גם מאחור, שבאופן מוזר לא סטנדרטיים בכל הגרסאות. בנוסף יש גם גרסה סופר-מאובזרת (107,000 שקלים) עם בקרת שיוט, הגה מתכוונן גם למרחק וכניסה והתנעה ללא מפתח. יואל, שגורם לאביבי להיראות כמו שעון שווצרי, לא מגיע לפורד בזמן, מאחר לאסוף את תומר, שמצידו מפעיל את הנוהל הקבוע של ייבוש כתבים מתחת לבית, ובנוסף הם גם הולכים לאיבוד בדרך וכך מגיעים אחרונים, כמצופה. פורד פיאסטה מתייצבת בלבן, לא בדיוק הצבע הנכון לרכב קטן, אבל גם בו, היא נראית יפה ומעוצבת, למרות חילוקי הדעות בעניין הגריל. הפיאסטה עולה 100,000 שקלים, ויש רק רמת אבזור אחת.
בכל הקשור לעיצוב, קל לקבוע שהקליאו היא המכונית הכי יפה כאן, וגם זו שנראית הכי גדולה (והיא אכן הארוכה והרחבה ביותר). הפיאסטה במקום השני בתואר היופי ולבסוף הסוויפט.
עניינים שבלב
הדור השני של הסוויפט הקטנה הוצג בשנת 2010, אבל בשלישיה הזו זה התא הפחות מזמין, עם צבע שחור בכל מקום ואיכות חומרים בסיסית. רמת האבזור, בלי חלונות חשמל מאחור או בקרת אקלים, מרגישה בסיסית גם היא. הסוויפט מציעה שפע של מקום בכל המדדים גם לאנשים מגודלים, כאשר היא מרגישה רחבה משמעותית מהפיאסטה (למרות שנתון הרוחב אומר אחרת). מעבר למושב האחורי חושף מרווח ממוצע לרגליים ולראש, שיתגלה כדומה לזה של הפיאסטה בשני המדדים האלו – למרות שהיפנית בעלת בסיס גלגלים קצר יותר ב-6 ס"מ. את המחיר משלם תא המטען, שהוא הקטן מבין השלושה. מספיק במידה ומדובר ברכב שני, אבל לא יותר.
הפיאסטה אומנם וותיקה יותר מהסוזוקי (הוצגה בשנת 2008), אבל איכות החומרים כאן היא הטובה מבין השלוש, ותא הנוסעים מרגיש טוב יותר מהסוויפט, אם כי גם הוא מראה מעט את גילו ומתבסס בעיקר על צבע שחור. המרווח טוב, אבל יש תחושה של רכב צר למרות שבפועל לא חסר מרווח, אם כי לא היינו מתנגדים לזה שהכיסא ירד עוד קצת למטה (גיא, באופן עקרוני, מעדיף לשבת על הרצפה. המערכת). הפיאסטה היא היחידה כאן עם 4 חלונות שעולים ויורדים בנגיעה, מול חלון בודד ברנו וחלון בודד שרק יורד בנגיעה בסוזוקי. בדומה לרנו המאובזרת, גם כאן תמצאו בקרת אקלים. מאחור המרווח בסדר גם לראש וגם לרגליים ותא המטען הוא השני בגודלו, ומספק בסה"כ בפני עצמו (יוכל גם לשמש משפחה קטנה עם העגלה הנכונה).
רנו קליאו
אחרונה אך ראשונה היא הקליאו. קשה לפספס את העובדה שמדובר ברכב הצעיר בשלישייה. במרכז נמצא מסך מגע מקורי גדול, בעברית (מהיצרן, לא קומבינה מקומית), עם קישוריות בלוטות' ומערכת ניווט כסטנדרט. מדובר בפריטים שבדרך כלל עולים אלפים רבים של שקלים כתוספת. חיבור USB יש בכל השלוש, אולם בקליאו זו הדרך היחידה לנגן שירים – אין דיסק.
הרנו היא היחידה עם בקרת שיוט (בכל הגרסאות) ורמת האבזור הבכירה מתהדרת גם בתא נוסעים צבעוני (רכב ההדגמה הוא מסדרה מוקדמת – חלק מהפנלים המופיעים בתמונות בצבע שחור פסנתר יהיו בצבע לפי בחירת הלקוח) בכניסה והתנעה ללא מפתח, כולל נעילה עצמאית כאשר מתרחקים מהרכב, חיישני גשם ואורות, בקרת אקלים ומראות מתקפלות חשמלית – בהחלט עשיר ביחס למקובל בקטגוריה. איכות החומרים טובה למעלה ופשוטה למטה, אבל איכות ההרכבה טובה. המרווח מלפנים מצוין, וגבוהים ייהנו מהגה המתכוונן למרחק בשפע סנטימטרים (רק בסוויפט לא מתכוונן בכלל). מעבר למושב האחורי חושף שלמרות שהיא הגדולה ביותר מבין השלוש, היא הפחות מרווחת מאחור, גם לברכיים וגם לראש, ורק בעלי גובה ממוצע ומטה ימצאו שם מקום מספק. מוזר. תא המטען הוא הגדול ביותר (לא בפער גדול), אבל פתח ההטענה בעל צורה מעט פחות נוחה.
קצת מוטוריקה
ביום המבחן (מעניין שגיא "שכח" לספר מי איחר הפעם... המערכת) התחלנו בנהיגה לכיוון ירושלים. הסוויפט התייצבה למבחן עם מנוע 1.2 ליטר (היחיד בהיצע בארץ) המספק 94 כ"ס ו-12 קג"מ, המשודך לתיבת הילוכים אוטומטית עם 4 הילוכים. בעליות אל עיר הקודש מורגש המחסור בסוסים וביחסי ההעברה לעומת שתי האחרות, ובקטעים התלולים, אם לא צברנו תנופה מראש, הגרביטציה ניצחה את עקומת המומנט, משאירה אותנו תקועים במאה קמ"ש בהילוך שלישי (4,000 סל"ד). בתוך העיר התיבה נעימה כמצופה, והיתרון הגדול ביותר של הסוזוקי הוא צריכת הדלק הטובה שלה.
לצמד הנותר לא חסר דבר בכל הקשור לכוח, גם בעליות. הפיאסטה האוטומטית מוצעת מאז מתיחת הפנים רק עם מנוע ה-1.6 ליטר המספק 105 כ"ס ו-15.3 קג"מ ומשודך לתיבה דו-מצמדית עם 6 הילוכים. היא מפתיעה עם ביצועים טובים מאוד, ועובדת טוב גם בעיר, חבל רק שהתפעול הידני מתבצע דרך כפתור קטנטן על ידית ההילוכים, שהופך את השימוש בו ללא נוח. היא מרגישה זריזה כמעט בכל מצב, והשידוך לתיבת ההילוכים מצוין כמעט ללא תופעות הלוואי של תיבות מסוג זה. הקליאו מציעה את מערכת ההנעה העדכנית ביותר, עם מנוע 1.2 ליטר מוגדש המספק 120 כ"ס ולא פחות מ-19.3 קג"מ, שזמינים בסל"ד נמוך יותר מהאחרות. ומול הנתונים המרשימים על הנייר, היא לא מרשימה. חלק מהאשמה נעוץ בתיבה הדו-מצמדית, שעובדת בסדר בסה"כ, אבל פחות נעימה וזריזה מזו שבפורד. זה לא שהקליאו איטית, ולא תישארו מאחור ברמזור או בקסטל, רחוק מכך, אבל היא פחות זריזה ממה שציפינו לאור המספרים וניסיון העבר עם יחידות הנעה דומות. ביציאה מהמקום הקליאו בעלת השהיה מאוד מורגשת, במיוחד כאשר רוצים לזנק במהירות, שרק אחריה מגיעה התאוצה החזקה. גם בהמשך התיבה יותר עגולה מזריזה, סומכת על המומנט של הטורבו שיחפה על הורדות הילוך איטיות לפעמים. במבחן הביצועים חיכתה לנו הפתעה.
פורד פיאסטה
ביציאה מהמקום הגיבה הפיאסטה ראשונה לפקודת רגל ימין, מעט לפני הסוויפט, בעוד הרנו מנסה לעכל את הדרישה. מרגע שהיא מבינה במה מדובר, היא מתחילה לנגוס במהירות בפער שפתחה הסוויפט, משיגה אותה בערך באמצע הדרך – אך הפיאסטה נשארת ראשונה בפער משמעותי. "דריכת" התיבה לקראת הזינוק (גז עדין בשילוב לחיצה על הברקס) שיפרה מעט את המצב, אבל הפיאסטה עדיין הייתה ראשונה, גורמת לנו לתהות אם הסוסים שנטשו את המנוע במעבר מהפוקוס (שם הוא מפיק 125 סוסים) לא חזרו אליו בהסתר. בתאוצות הביניים לסוויפט כבר לא היה מענה ליתרון הכוח של שתי האירופאיות, אבל שוב הפיאסטה פתחה פער מפתיע על הקליאו.
בכל הקשור לצריכת דלק, הסוויפט הראתה שוב שסוזוקי יודעים לייצר מכוניות חסכוניות, כאשר בנהיגה רגועה מחוץ לעיר הסוויפט כיסתה 18.5 ק"מ לליטר, הפיאסטה לא רחוקה עם 17.2 והרנו עם 16.4. אבל בשילוב נהיגה דינאמית ועירונית הפער היה משמעותי יותר, כשבכל ימי המבחן הסוזוקי ניפקה 11.4 ק"מ לליטר, הפיאסטה 10.4 והרנו רק 8.9 ק"מ לליטר. אז נכון שהקליאו כבדה וחזקה יותר, אך יש לקח מעניין בניצחונה של הטכנולוגיה ה"ישנה" על זו ה"מודרנית", לפחות בהיבט הזה.
נוסעים
המבחן כלל הפעם, בהתאם לייעודן של המכוניות, סיבוב עירוני ארוך במיוחד, וקטע נוחות השוואתי. אולם תמונת הנוחות התבהרה במהירות – הקליאו לא מקשיבה לסטריאוטיפים, ומסרבת להעלים שיבושים עירוניים, קטנים כגדולים, כשעל בורות ירושלמים היא ממש נחבטת מדי פעם. הסוויפט מדורגת שניה בנוחות, קרובה לקליאו אבל מעט עדיפה עליה בזכות טיפול עדיף בשיבושים קטנים. אולם גם היא מאבדת עשתונות מול שיבושים "רעים", ומתמודדת פחות טוב עם בליטות בכביש. הפיאסטה הייתה הנוחה ביותר מבין השלוש בפער גדול, מתמודדת טוב יותר, ובכלל, עם שיבושים מכל הגדלים. גם מחוץ לעיר הקליאו לא מרשימה על כביש משובש. היא אומנם מרוסנת היטב על כביש גלי, אבל שיבושים חדים מכל הגדלים לא מסוננים טוב מספיק בדרך אל הנוסעים. היא סובלת גם מרעשי רוח, שבאופן מוזר היו בולטים בהרבה בצד הנהג. הסוויפט זוכה לציון נוחות דומה לשל הקליאו מחוץ לעיר – היא קצת יותר טובה על שיבושים קטנים, אבל זזה יותר על גלים. היא גם מעט שקטה יותר מהקליאו. אבל גם כאן הפורד מתייצבת בליגה משלה מבחינת נוחות, מעלימה לחלוטין את מרבית השיבושים, עם רמז קל בלבד של מחסור בשיכוך החזרה על גלים גדולים. העובדה שהיא הייתה השקטה ביותר היא כבר בונוס.
סוזוקי סוויפט
אנחנו אוהבים מכוניות שמתנהגות בכביש המפותל, ובסופרמיני אנחנו גם מצפים/מקווים למצוא רכב שיהיה חביב לנהיגה. הסוויפט היא הפחות מהנה לנהיגה מבין השלוש, אומנם ההגה שלה הוא הטוב ביותר וחוליגאנים (בסוויפט?!) יעריכו את נכונותה לכשכש בזנב. אבל התגובה שלה להפניית ההגה פחות זריזה משל שתי האחרות והמתלים שלה מגיעים לקצה יכולתם מהר יותר. הוסיפו לכך את הצמיגים הצרים ביותר ואת המנוע החלש יותר, ותבינו מדוע היא דורגה אחרונה בסעיף הזה, למרות יכולת מכובדת בפני עצמה. במקום השני מתייצבת הקליאו. המתלים שלה מתמודדים היטב עם עומס גבוה, והיא מעניקה תחושה בטוחה ונטועה. המנוע חזק מספיק לדבר עבירה, והזנב ישמח להדק קו בעזיבת דוושה. היא גם היחידה מהשלוש עם תפעול ידני נוח לתיבה (לא נוח בפיאסטה, לא קיים בסוויפט). ההגה מעט קל מדי ביום-יום, אבל מקבל משקל תחת עומס, ולא מפריע בנהיגה דינאמית. לקליאו turn-in טוב ונראה שהיא ממש שמחה להיכנס לפניות. הפיאסטה הייתה הדינאמית ביותר כאן. אומנם יש לה קצת יותר זווית גלגול, וניצן פחות התחבר להגה שלה (בניגוד לשאר הבוחנים), אבל המתלים עובדים מצוין גם בכביש גלי, ובכביש סלול טוב כמו סדום-ערד היא מרשימה עם turn-in מצוין, והתנהגות ניטראלית וצפויה. המנוע מצוין גם כאן, ומצב הספורט בתיבה עובד יפה, מחפה במשהו על התפעול הידני המסורבל.
מיני-סופר
אנחנו מצפים מסופרמיני של היום שתדע להציע הרבה – שתוכל לשמש כרכב שני במשפחה או כרכב ראשון לצעירים; שתהיה נעימה ומעוצבת; בטוחה וחסכונית, וכן, גם בעלת התנהגות צעירה ומהנה. מול הדרישות הכבדות הללו הסוויפט, הקטנה היפנית הנבחרת שלנו, מרימה ידיים ראשונה ומסתפקת במקום השלישי. תא הנוסעים מרגיש קצת מיושן, הנוחות ממוצעת בלבד וכך גם הביצועים, ולזכותה עומדת בעיקר צריכת הדלק המעולה. בין הפיאסטה לקליאו הבחירה כבר פחות פשוטה. הקליאו היא בפירוש סופרמיני מרשימה ביותר – העיצוב יפהפה מבחוץ ומבפנים, רשימת האבזור ארוכה ויחידת ההנעה טובה. אולם עניין הנוחות עומד לה לרועץ, ולא רק ביחס למוניטין הנוחות של היצרן. עם מתלים נוחים יותר, היא הייתה מנצחת במבחן הזה באופן חד-משמעי, אך לנו קשה להשלים עם הטיפול הנוקשה שלה בכל כביש שלא סלול למשעי. אם התאהבתם בה (ויש במה) קחו נסיעת מבחן בדגש על נושא הנוחות. בסוף היום, למרות שהיא פחות מרשימה במבט ראשון, הפיאסטה אוספת נקודות לאורך כל המבחן, ומנצחת בזכות הנוחות והשקט העדיפים משמעותית, עם יתרון קל גם בגזרת המחיר.
*תודה למתחם שרונים על העזרה הרבה בצילומים