פורד פיוז'ן (מונדיאו החדשה) הרבה מים זרמו באגם אונטריו מאז הפעם האחרונה שביקרתי בקנדה. הנחיתה הרכה ההיא בטורונטו, לפני יותר מדי זמן, סימנה את תחילתו של מסע לאורכה ולרוחבה של אמריקה, בין אירועים מוטוריים מוטרפים למכוניות שרירים, בין חופש ממסגרות לבריחה מהמציאות – הטיול הגדול ההוא שמפריד את החיים ל"לפניו" ו"אחריו".
בהתאם למאורע, חיכתה לנו בשדה התעופה מכונית חופש מובהקת – יגואר XK פתוחה, לבנה כשלג בשיאו של הקיץ, שסיפקה לנו שבוע חלומי של נהמות V8, רוח בפדחת והסחות דעת.
חמש שנים וקצת מאוחר יותר אנחנו נוחתים שוב בצפון אמריקה, לאחר שתזמון אומלל של ביורוקרטיות הגירה לא הותיר לנו ברירה אלא להתחיל את חיינו החדשים בשיא העונה הקפואה. הפעם זו כבר לא בריחה מהמציאות, אלא חזרה למציאות – והיא קרה.
התחלה טובה?בהתאם לנסיבות, מחכה לנו בשדה התעופה מכונית שעונה לצו השעה ולצרכינו הבנאליים – משפחתית-גדולה פרקטית וחסכונית בדלק, אחות כמעט תאומה
לפורד מונדיאו החדשה שתשווק בישראל לקראת 2014. כאן היא נקראת פיוז'ן, ועבור הילידים היא מיד-סייז סדאן, משפחתית בגודל בינוני.
צילום: מנהל כשאני מוצא אותה סוף סוף בין כל רכבי השטח המגודלים היא לא נראית כל כך קטנה; המידות אומנם כמעט זהות לדור היוצא של
פורד מונדיאו, אולם הגריל המגודל מלפנים ומבנה הכמו-האצ'בק של החלק האחורי, גורמים לסדאן הזו להיראות גדולה ובולבוסית מהמונדיאו המוכרת לנו. ועם זאת, היא לא נראית כמו דגם חדש לגמרי אלא יותר כמו מתיחת פנים מאסיבית. כך שזו לא תהיה קפיצת המדרגה שהייתה, למשל, הפוקוס החדשה.
התחושה המוכרת הזו דווקא הולמת אותי ברגעי הניכור הראשוניים, ועוזרת לי להתגבר על ההלם הקבוע שאופף אותי כשאני מסובב את המפתח וכלום לא קורה. אה, כן, זו הגרסה ההיברידית, שבדומה לפריוס מאפשרת נהיגה עם מנוע החשמל בלבד. התשלום על היכולת הזו (יותר נכון, על המצברים המגודלים שנדרשים בעבורה) מגיע כשאני שב אל הכפור כדי להעמיס את המזוודה שלי והשלוש של אשתי, ומגלה שהבגאז' מכיל רק 340 ליטר (113 ליטר פחות מגרסת הבנזין) ובעל מבנה דו-קומתי מאוד לא-פרקטי.
עשר דקות של טטריס-מזוודות וגב דואב לאחר מכן, ואנחנו יוצאים אל הייוויי-401, הכביש המהיר שחוצה את טורונטו ויכול ללמד את כביש 431 שלנו שיעור בריבוי מחלפים ושילוט מבלבל. למזלי, אנחנו עם ה-GPS הנפלא ששירת אותנו במשך 9 חודשים בארצות הברית. לצערי, מפעילה אותו מישהי ששכחה איך מקלידים יעד במכשיר ניווט בן 5 שנים.
הפתרון הוא להפעיל את ה-GPS המובנה של הפיוז'ן המאובזרת-לעייפה, אך גם זה מתגלה כאתגר מורכב מהצפוי: מערכת הממשק החדשה של
פורד, MyFord Touch, מתפעלת את כל המערכות העיקריות (סטריאו, ניווט, אקלים ובלוטות') דרך מסך מגע מרכזי אחד (או פקודות קוליות), וכצפוי, לא ממש אינטואיטיבית להפעלה. בדומה לסמארטפון חדש, גם כאן נחוץ פרק הסתגלות להיגיון של האפליקציות השונות – ואז התפעול נעשה הרבה יותר טבעי ופשוט, אפילו לטכנופוב כמוני.
צילום: מנהל יוצאת דופן היא בקרת האקלים, שזוכה לפקדי תפעול נפרדים – אך גם כאן בחרו בפורד להתחכם והתקינו פאנל מגע במקום כפתורים "אמיתיים". כפועל יוצא, אי אפשר לתפעל את המיזוג בלי להסיט מבט ולראות שלחצת במקום הנכון, בעוצמה הנכונה ושהמערכת אכן זיהתה את הפקודה והגיבה. בהתחשב בעובדה שגם כחדש העסק לא עבד מי-יודע-מה, לא ברור איך הוא יתפקד אחרי כמה שנים של בלאי.
תיאום ציפיותבבוקר למחרת, על כוס שוקו חם ולצד קמין בפול ווליום, אני מציץ מהחלון – ושמח לגלות שהפיוז'ן לא קבורה מתחת לערימה של שלג. אפילו זורחת שמש! למרות שבתמונות הקו העיצובי החדש של פורד (עם הגריל העצום שהועתק מאסטון מרטין) נראה קצת וולגרי, במציאות הוא דווקא משתלב היטב שאר עם קווי המרכב ויוצר מכונית נאה למדי. גם תא הנוסעים זכה לטיפול, אהממ, אמריקני משהו – עם אלמנטים גדולים וחדים והרבה אלומיניום בוהק, אבל התוצאה נעימה לעין, ואיכות החומרים והגימור מצוינת.
אני יוצא לחצר רק כדי לגלות שגם כשיש שמש, הטמפרטורות עדיין מתחת לאפס. אז אני קופץ לקוקפיט, ומפעיל מיזוג והסקה לישבן בעוצמה המירבית. באופן משעשע, בקבוק המים המינרליים שהשארנו ברכב קפא, אבל הפיוז'ן מניעה בלי בעיות ומתנהגת (כמעט) כרגיל. רק כמעט, כי כדי לחמם את תא הנוסעים כראוי, היא נאלצת להפעיל את מנוע הבנזין ולא להסתפק רק בשותפו החשמלי. זה לא אידיאלי עבור צריכת הדלק – ואנחנו עוד נחזור לזה.
בינתיים, עד שהרכב יתחמם והיקרה לי מכל תואיל להצטרף אלינו, אפשר ליהנות מהמושבים המצוינים או לבדוק ולגלות שהספסל האחורי מציע חלל משובח לרגליים ומרחב ראש קצת גבולי לגבוהים.
כיאה לתכניותינו הארציות, התחנה הראשונה שלנו בעיר הגדולה היא איקאה, במה שיהפוך (לדאבוני) לביקור הראשון מני רבים. הפיוז'ן מחליטה לכבות את מנוע הבנזין עם תחילת הנסיעה, ואני מחליט לבדוק כמה זמן אוכל לנהוג בכוח החשמל בלבד. בתאוריה, מנוע החשמל מאפשר נסיעה רציפה במהירות של עד 100 קמ"ש, אבל כדי להשיג זאת צריך לנהוג ממש לאט. כמה לאט? מספיק כדי לגרום לקנדים המנומסים לצפור מאחוריך בעצבנות ולפתוח חלונות בקור כלבים רק כדי להגיד לך מה הם חושבים על המקצוע של אמך. כל לחיצת מצערת מעבר לליטוף-נוצתי תפעיל מיד את מנוע הבנזין, שישוב וייכבה ברגע שתורידו את הרגל מהגז. אבל אם לא תורידו את הרגל מהדוושה, תגלו שאתם יכולים להעלים את התנועה הכעוסה מאחור באופן מאוד לא-היברידי.
צילום: מנהל הנתונים הרשמיים מספרים על מנוע 2.0 ליטר בנזין הפועל במחזור-אטקינסון (שם קוד למשהו שרק אלוהים, אטקינסון וניצן אביבי מצליחים להבין) ומשודך למנוע חשמלי – ויחדיו הם מייצרים 188 סוסים מחושמלים. אלו מועברים לגלגלים הקדמיים באמצעות תמסורת רציפה, ומזניקים את 1,650 הק"ג ל-100 קמ"ש ב-8.5 שניות. על הכביש זה מתבטא בכוח רציף ותאוצות ביניים שיביישו את רוב ההיצע הממוצע בקבוצה, והטרוניה העיקרית נרשמת לחובת התיבה שאינה מאפשרת תפעול ידני בנוסח עדות הטיפטרוניק.
בלוח המחוונים, כמו ברוב ההיברידיות, תקבלו דיווח דיגיטלי מקיף על המנוע שנמצא בשימוש באותו רגע (בנזין, חשמל או גם וגם), כמות הדלק שחסכתם ויעילות הבלימה הרגנרטיבית שלכם. נהיגתכם תזכה לתגמול בדמות איור של עציץ, שיצמח וילבלב ככל שתחסכו בדלק ובזיהום. זה נשמע קצת אינפנטילי, אבל כל המדדים הללו באמת מדרבנים אותך לנהיגה מודעת סביבתית.
ועם זאת, צריכת הדלק שהשגנו הייתה טובה פחות מהצפוי; פורד טוענת לממוצע של 19.9 ק"מ לליטר – בין אם בנהיגה עירונית או בינעירונית. אנחנו הגענו לממוצע די-קבוע של 12.5 ק"מ לליטר בנסיעותינו העירוניות, ובמדידה אחת, שכללה נסיעה ארוכה בכביש המהיר נרשמו קצת פחות מ-15 ק"מ לכל ליטר – קרוב לוודאי שזה ישתפר במזג אוויר חמים יותר, שלא יגרור הפעלה של מנוע הבנזין. למרות הטענות הרשמיות, ובשונה מהפריוס, הפיוז'ן מצטיינת יותר בחסכנות בינעירונית – ובאופן די בולט. המכונית משייטת למרחקים ארוכים בכוח החשמל בלבד, ב-100-110 קמ"ש, ועושה זאת בשקט ובחלקות מדהימה. פורד התקינה שכבת בידוד משולשת בדלתות ומערכת ביטול רעשי חיצוניים במערכת הסטריאו (בדומה לזו שבאוזניות מבטלות-רעשים) והתוצאה היא שיוט חרישי להפליא עם רחש רקע עדין של כביש פוגש צמיגים.
נוחות הנסיעה עושה רושם טוב מאוד אף היא, בזכות ספיגה יעילה של בורות לצד ריסון מרכב מצוין. נקודת התורפה העיקרית של המתלים היא קופצנות על פני שברי רוחב ומהמורות חדות.
רכב ההדגמה לא צויד, למרבה הפליאה, בצמיגי חורף, כך שהגבלתי מאוד את הבדיקה הדינאמית. מהנהיגה הדינאמית המועטה שכן ביצעתי, אפשר היה להתרשם מהתנהגות מדויקת ומהגה חשמלי כבד ומתקשר יחסית, אך גם מתחושה גמלונית יותר מזו שהעניקה המונדיאו הקודמת. הבלמים, כמקובל במכוניות כלאיים, הרשימו פחות בשל חדות ראשונית מוגזמת שלאחריה תגובת דוושה לא-אחידה.
צילום: מנהל האנשים הנחמדים של פורד קנדה הגיעו לקחת את הפיוז'ן מפתח ביתנו אחרי שבוע בדיוק, על הדקה. בזמן הזה היא הספיקה לבצע אינספור ביקורים בוולמארט וקוסטקו, הסיעה אותנו לבדוק דירות להשכרה ומכוניות למכירה, לקחה אותנו לצפייה במשחק הוקי אחד – ואפילו שימשה כרכב הטסט שלי לקבלת רישיון נהיגה מקומי (בו כמעט נכשלתי בגלל "נהיגה זהירה מדי". מי היה מאמין...). העמסנו ופרקנו את הבגאז' שלה במזוודות וקניות, גירדנו שלג וקרח משמשותיה ולא עשינו לה שום הנחות.
זה לא היה מבחן דרכים שגרתי, כי אם הדמיה של שימוש יומיומי – והיא צלחה אותה בקלילות:
נוחה, נעימה וחסכונית, אך גם זריזה ודינאמית כשהתבקשה לכך. אין ספק שלא מדובר כאן בקפיצה הנחשונית שהיוותה המונדיאו של 2008 – אך כמו קודמתה, גם היא מהווה תחבורה איכותית, מרווחת ונינוחה, לצד מאפייני ניהוג (ביצועים, הגה) מהטובים בקבוצה.כרגע עדיין לא ברור מתי ובאילו גרסאות תשווק פורד מונדיאו החדשה בישראל, אך יש סיכוי גבוה שדווקא הגרסה ההיברידית לא תגיע לאירופה – וחבל, כי זו ההיברידית העממית הראשונה שבה התשלום על החסכנות היתירה לא מתבטא באיכות ירודה או בחוויית נהיגה משמימה. מכונית שיכולה לקסום לחובבי המיחזור ממש כשם שהיא קוסמת לחובבי ההגה – וזו בשורה שראוי להפיץ בכל העולם, לא רק באמריקה.
