סיאט מי (Mii)
איזה צומי המכונית הזו. כל הזמן אני אני ואני. כולם עוצרים להסתכל בפליאה: "מה זה האוטו הזה?". כאילו שלא ראיתם מכונית קטנה בחיים. ונכון,
סיאט מי (Mii) היא מכונית צעירה וחמודה, והיא צבועה באדום בוהק (או צהוב, או כמה צבעי ליסינג משעממים) אבל זה לא שהיא התמונה הכי יפה על הקיר של הפייסבוק, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. לפחות היא עולה החל מ-62,000 שקלים, לפני הנחות כאלו ואחרות. אז מעניין בעיקר לדעת מה היא נותנת תמורת המחיר.
מי, מה ולמהבפנים די צעיר וצבעוני, אבל לא מעט "בזכות" המתכת בצבע המרכב המעטרת את הדלתות. הפלסטיקה נוקשה אבל מוצקה למדי ובמבט סביב אין כאן תחושה מוגזמת ש"חסכו עלינו". רק שהמצב מתדרדר כשבוחנים מעט יותר לעומק את רשימת האבזור הקצרה. ברמת הגימור היחידה הנמכרת כרגע בארץ תקבלו רדיו-דיסק מקורי (ואיכותי במפתיע) עם שקע AUX, זוג חלונות חשמליים מלפנים ו... זהו בעצם. המי לא משאירה לך ספק שהיא זולה.
צילום: תומר פדר, יצרנית דוגמאות? חלון הנוסע מופעל חשמלית רק מהצד שלו; מראות הצד מופעלות ידנית; מושב הנהג לא מתכוונן לגובה; אין שקע USB למערכת; אין מחשב דרך; המושב מאחור אינו מפוצל וכולל שתי חגורות בטיחות בלבד; יש רק 4 כריות אוויר (אבל 5 כוכבים במבחן הריסוק האירופי); אין בלמי דיסק מאחור ואין עוד כמה דברים שמגיעים קומפלט ברמת הגימור הנמוכה של קיה פיקנטו המתחרה (שנהנית גם מאחריות מורחבת משמעותית מהשנתיים שמציעה הסיאט). אם היינו חיים עדיין בעולם של "רק אלטו" היה כאן סוג של נוקאאוט לטובת המי החמודה, אבל במצב השוק הנוכחי, הנוקאאוט הוא עצמי...
אם אין אני לינאמר זאת מיד: גרסת ה-3 דלתות די מיותרת. היא לא יפה משמעותית מה-5, תפעול הדלתות הכבדות מציק והכניסה למושב האחורי דורשת גמישות שכבר איבדתי מזמן. אם יש לכם ילדים בכסא בטיחות, בכלל אין מה לדבר. עם זאת, המרחב הפנימי נאה: שפע מקום מלפנים וכמות סבירה של תאי אחסון, ומאחור מרווח הראש מצוין וזה לברכיים סביר לאדם בגובה ממוצע. תא המטען (הלא מרופד) גדול מאוד לקטגוריה ומצטיין בעיקר במימד העומק.
מושב הנהג לא מספק תמיכה ראויה לטעמי וגם אינו מתכוונן לגובה בעוד ההגה נע רק מעלה-מטה, כך שמציאת תנוחת נהיגה נוחה לא תהיה פשוטה לכל אחד. מנשא חגורת הבטיחות לא נע והיא לחצה על צווארי באופן מעיק. חשוב לציין גם שפתח המיזוג המרכזי מופנה כלפי מעלה, כך שבקיץ החם תאלצו להסתמך רק על הפתחים הצידיים בשביל מכת הקור הדרושה, ואלו מופנים בעיקר אל כפות הידיים. יתרה מכך, מעוצמת המיזוג השלישית המזגן רועש מאוד.
צילום: תומר פדר, יצרנית בנסיעה, התיבה הידנית נעימה לתפעול והמצמד רך וקפיצי. מנוע 3 הצילינדרים הקטן, ליטר אחד נפחו, מספק 75 כ"ס בגרסה הנבחנת ו-9.5 קג"מ החל מ-3,000 סל"ד. אמנם מתחת לסל"ד זה הוא עצל ביותר, אך אין שום בעיה להתנהל בקצב זריז בתוך העיר, על אף ההילוכים הראשונים הארוכים. המנוע גם אינו רועד או רועש מדי בתנועה רגילה (הרעש מתגבר משמעותית מעל 4,000 סל"ד) ותורם לשיוט רגוע יחסית מחוץ לעיר. רעשי הרוח מועטים, רעשי הכביש סבירים והביצועים מאפשרים אפילו עקיפה מתוכננת מראש. גם הנסיעה איננה קופצנית מדי, ולמתלים תחושה בוגרת וסופגת. בתוך העיר היא קשיחה יותר, אך לא באופן מציק. מימדיה הקטנים מאפשרים זריזות עירונית מצוינת, וההיגוי אמנם מעט ארוך אך משקלו סביר והוא מדויק בהחלט. אחיזת הכביש טובה והמכונית אפילו די מהנה לנהיגה בכביש המפותל.
צריכת הדלק בנסיעה פרברית ממוצעת, ללא ניסיון מיוחד לחסוך, עמדה על 14 ק"מ לליטר. נתון לא רע ביחס ל-17 המוצהרים בתנועה עירונית. שימו לב רק שמחוג הדלק מזייף. אצלי הוא הראה על 3/4 מלא כשלמיכל הקטן (35 ליטר נפחו) נכנסו כמעט 16 ליטרים.
צילום: תומר פדר, יצרנית
מי למיסיאט מי היא מכונית עירונית זריזה, נעימה וחסכונית, המספקת שפע מקום ל-4 נוסעים על מטענם. מנגד, אי אפשר להתעלם מרשימת חוסריה, ובראשם רמת הגימור הנמוכה והנדסת האנוש הבעייתית (במיוחד מטרידים המושבים ופתחי המיזוג). למול אלו, יש לה מתחרות מאובזרות יותר ובמחיר דומה. אבל אם התאהבתם במי, אנו ממליצים להשקיע עוד כ-2,000 שקלים ולרכוש את גרסת ה-5 דלתות. לחילופין, אפשר לבדוק את
סקודה סיטיגו הכמעט-זהה. קיימת גם גרסה אוטומטית-רובוטית, יותר איטית אך גם יותר חסכונית, שעלותה כ-5,000 שקלים נוספים. שימו לב שלא מדובר בגיר ה-DSG המתוחכם, אלא בגרסת מצמד-אוטומטי של התיבה הידנית הפשוטה.
מילה אחרונה נשמור למערכת הבלימה המתוחכמת, הנקראת בסיאטית "סטופ-מי". היא עובדת עם חיישן המזהה מפגעים עד למרחק של 10 מטרים לפנים, ומיועדת לבלום את הרכב עצמאית בעיקר במהירויות נמוכות (מתחת ל-30 קמ"ש) במטרה למנוע או להפחית עוצמת תאונה. מי ייתן ותוך מספר שנים כל מכונית חדשה תימכר עם מערכת כזו כסטנדרט.
הרבה יותר על המי של
סיאט תוכלו לקרוא בגיליון אוטו הקרוב.
