לרגע אחד קטן הכל נראה כמעט נורמלי. זה היה בערך בשמונה בבוקר, כשעתיים לאחר הגעתנו למתחם האירוע במנחת שדה תימן, ומעט לאחר שסיימתי להכין את הרכב
לתחרות הדריפט החוקית הראשונה בישראל. פתאום היו לי כמה שניות להביט סביבי, לנשום פנימה את ההמולה, הפעלתנות וההתרגשות של מאות האנשים – וזה הרגיש כמעט רגיל. ממש כאילו אנחנו נמצאים באיזו מדינה אחרת ומתחרים, כמו בכל סופ"ש, בספורט מוטורי עממי.
אבל לא היה שום דבר רגיל ביום חמישי האחרון, ה-30 לחודש אוגוסט, שנת 2012. היה זה יום חג. יום מיוחד מאוד עבור כמה עשרות אנשים שסוף-סוף המדינה הכירה בזכותם הלגיטימית להתחרות אחד בשני עם מכוניותיהם הפרטיות. האנשים הללו, ואני ביניהם, לא ביקשו הרבה – אפשרות להתחרות בדראג, דריפט וג'ימקאנה, מבלי לפחד מידה הארוכה של המשטרה. אבל שנים של רדיפות מצד המדינה, הפילו את רוחם של חבריי הספורטאים וגרמו להם להאמין שהיום עוד רחוק. כשאושר חוק הספורט המוטורי, שמחה הוחלפה מהר מאוד בעצב כשהבנו כמה עוד יש לעשות בכדי שניתן יהיה ליישמו כראוי. כמעט שבע שנים עברו מאז עבר החוק בכנסת, וכשבועיים לאחר קיום '
באחה אשלים' החוקי למהדרין, הגיע סוף-סוף תורו של הספורט העממי.
צילום: שחר אלגזי, אורי שר,ניצן אביבי
ארבעה ימים מוקדם יותר, וכלום עדיין לא היה סגור. רישיון הרכב התחרותי עוד לא אצלי ואני מהסס אם בכלל להירשם לתחרות. ניב סדובסקי, המנוע של תחרות הדריפט הזאת, דוחק בי להירשם ומבטיח שהכל יהיה בסדר. מחברת קרוס-קאנטרי, מארגנת האירוע, מאשרים שהרישיונות בדרך ובבוקר המחר אני מתייצב במכון הטסטים באור יהודה בכדי לאסוף את הלוחיות המיוחדות. משם הכל התחבר: אני יורה לכל הכיוונים ומשיג חסות כספית של חברת 'דרכים שירותי רכב'; חבר טוב, היבואן של גלאי המצלמות 'סנופר' מצטרף בתור ספונסר ואיש צוות; אני מצליח להשאיר את זוג צמיגי הדריפט שלי ברכב של מתחרה נוסף, ומקבל בהשאלה חליפת מירוצים מלאה מחבר אחר. עכשיו נשאר רק העניין הקטן של להצליח להירדם בלילה שלפני...
פאסט-פורוורד לחמישי בבוקר
השמש מטפסת לאיטה מבעד לגבעות והכניסה למתחם שדה תימן מכניסה אותנו לשוק. הכל מסודר, מתוקתק, מאורגן ומלא באנרגיות חיוביות. עשרות מכוניות ספורט מיוחדות חונות בכל פינה, סביבן מכרכרים הנהגים ואנשי צוותם, דואגים להכנות האחרונות. חלקם מוציאים אוהלי ענק, צידניות וצמיגים. הרבה צמיגים. אני מסיים לרוקן את הבגאז' של המיאטה, להדביק מדבקות ולהחליף צמיגים אחוריים, וכבר קוראים לנו, אחד-עשר הדריפטרים האמיצים, להתלבש ולצאת לאימון הבוקר. 10 דקות מאוחר יותר וכולנו כבר מזיעים כמו חמורים בתוך החליפות, שואלים את עצמנו למי עשינו רע שזהו עונשנו.
אני עולה למסלול בפעם הראשונה, מנסה לדמיין את מיקום שינויי הכיוון מראש – הרי יכולת ספיגת המידע מוגבלת למספר הניסיונות המועט... אבל מהר מאוד מגלה שזו הבעיה האחרונה שלי, כיוון שזוג פריטים קטן שלא ייחסתי לו חשיבות עד עתה, עתיד להפוך את האימון שלי לקשה הרבה יותר משחשבתי. מסתבר שאימוני הדריפט במיאטה הרגילו אותי לקבל כמות גדולה של אינפורמציה דרך הידיים, והכפפות משמשות חוצץ משמעותי במעבר המידע הזה: ההקלה הפתאומית במשקלו של ההגה ברגע תחילת ההחלקה, המסמנת את הרגע בו יש להתחיל בהפנייתו לכיוון השני, וההתנגדות המשתנה שלו לאורך הדריפט, בהתאם לכמות האחיזה. עם הפילטר הזה בידיים, רק הישבן מגלה לי מתי הזנב יוצא במחול, ועשירית השנייה האבודה הזו פשוט בלבלה אותי לחלוטין.
צילום: שחר אלגזי, אורי שר,ניצן אביבי
באנו ליהנות ולא לנצחבתום האימונים אני מוריד את חליפת הכבשן ומחפש כפפות דקות יותר אצל חבריי הדריפטרים. אחד הדברים המייחדים אותנו הוא הפרגון ההדדי – כולנו באים בעיקר כדי ליהנות, לא רק כדי לנצח. אני משיג שלושה זוגות שונים ומנסה את כולם. מהר מאוד אנו נקראים לשלב המוקדמות ואני מבין שזהו רגע האמת. יש לנו שלושה סבבים, כאשר הטוב מביניהם הוא הקובע. הניקוד נרשם על-ידי שלושה שופטים, האחראים להיבטים שונים של ההחלקה: קווים (כלומר קרבה לקונוסים), זוויות החלקה וסטייל (כלומר כמה מהר מתבצע שינוי כיוון, כמה אגרסיבית ההחלקה וכדומה). באחד הסבבים אני מסתבסב, אבל באחרון אני מצליח להוציא תוצאה שמדרגת אותי במקום השביעי מתוך 11 המתחרים. נותר לי רק לנצח מתחרה אחד נוסף בכדי להגיע לשמינייה הסופית, וכשהוא עושה ספין אני יודע שיהיה בסדר.
אבל הקרב הראשון שלי במסגרת שמונת האחרונים הוא נגד רפי, שנוהג בסובארו פורסטר משודרג ומציג יכולות מעולות – מקום שני במוקדמות. זו כבר הפעם השנייה שאני פוגש את רפי במסגרת תחרות רשמית. הפעם הקודמת הייתה בהונגריה, ושם הוא ניצח אותי אחרי שלושה סבבים בהם השופטים לא ידעו להחליט מי מבינינו החליק טוב יותר. היום אני מודאג יותר – רפי בקושי עושה טעויות והרכב שלו מסוגל לספק זוויות ועשן מרשימים בהרבה משלי. האימון דווקא הולך לי מצוין ואני מרגיש מוכן, אבל אז רפי עושה את "הראן" שלו מושלם ואני מבין שזה הכל או כלום. הכניסה שלי ימינה מצוינת וכך גם שינוי הכיוון שמאלה, עם שמירת מהירות מצוינת לקראת הקונוס הראשון בישורת. אבל כשאני מנסה לשנות בחזרה ימינה לפני הקונוס הבא, אני מתיישר לרגע ומאבד ריכוז. ניסיון נואש לתקן באגרסיביות – והספין הוא בלתי נמנע. כך נגמרת עבורי התחרות הראשונה, ללא פודיום או תהילה אבל עם המון התרגשות וציפייה לתחרויות הבאות.
רגע, זה לא הכל. הייתה גם תחרות דראגהאירוע המרכזי עבור מרבית הצופים שהתקבצו במתחם. עבורי היא הייתה פחות מעניינת, אבל לא יכולתי להתאפק כשראיתי זוג שוטרים עומדים ומצלמים את המתחרים יוצאים מהמקום בעשן צמיגים ורעש מפלטים – הוצאתי את הסלולרי וצילמתי אותם מתרגשים מהחוויה. אותם שוטרים שעד עתה רדפו אחר המתחרים במטרה להורידם מהכביש, מכירים כעת בזכותנו לקרוע אחד לשני את הצורה על המסלול. בלי שמץ ציניות – כל הכבוד למשטרת ישראל.
צילום: שחר אלגזי, אורי שר,ניצן אביבי
הביתה הגעתי רק בשעות הערב המאוחרות, כשאני מחוסל מעייפות אבל עדיין מוצף אדרנלין. את גודל המאורע הבנתי רק למחרת, כשהתפניתי לעבור על עשרות ומאות הלייקים בפייסבוק ולענות לשלל הטלפונים מהחברים. לא יאומן כמה חובבי ספורט מוטורי היו צריכים את האירוע הזה בשביל להצית בהם את הלהבה מחדש – הם חיכו במשך שנים, וב-30.8.12 הוכחנו להם שכן, זה אפשרי. עכשיו הם מוכנים להצטרף לחגיגה. ואתם?
תודה למיקי יוחאי והדס לבבי מחברת קרוס קאנטרי על הארגון, וכן לעשרות אנשי הצוות, המרשלים, המכונאים, הבוחנים הטכניים, השוטרים והספורטאים שתרמו להצלחתו של האירוע.
