אוטוזהו, הגיע הזמן להעביר את ההגה לידיים טריות ולזוז הלאה. לא שהפסקתי לאהוב את העבודה שלי, או שמאסתי במכוניות, או עייפתי מלכתוב. אני פשוט מבין בצורה ברורה וחד משמעית שהדור הצעיר עושה את העבודה טוב ממני. אמרו חז"לינו ש"אין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו". ואני, שמעביר את ההגה של אוטו לבני ולתלמידיי לא רק שאיני מקנא – אני יודע שהם יעשו עבודה טובה מאוד, הכי טובה שיש.

אני מאוד גאה בצוות שמאייש את מערכת אוטו על שלוחותיה השונות: ירחון, אתר אינטרנט, קטלוג שנתי, אפליקציה סלולארית וכמובן ייעוץ טלפוני ברכישת רכב. זו מערכת שמורכבת מכתבים, צלמים, גרפיקאיות, עורכים, יועצים טלפוניים ואנשי מחשב. כולם מוכשרים ויודעים טוב את עבודתם, כולם אוהבים את מה שהם עושים. אם מישהו רצה לדעת את סוד הצלחתו של אוטו – הרי שהאהבה הזו של העושים לעבודתם היא-היא כל הסוד. ועכשיו עם עורך אחראי צעיר ונמרץ ליד ההגה – גם הכיוון אליו פונה המערכת יהיה ברור יותר.

עבר
אוטו בן למעלה מ-26 שנים. הייתי שם מההתחלה ואני זוכר את הכול ואת כולם. את הטובים ואת הרעים. ל"נוסטלגיסטים" המקצועיים שבינינו, אלו המתגעגעים ל"מה שהיה פעם", אספר שבגיליון ממוצע בשנים הראשונות היו 84 עמודים עם מעט מאוד מכוניות שנבחנו בארץ.
צילום: מנהל
לוטוס סופר 7 (גיליון 283)
אני אוחז בידי גיליון מייצג מהשנה הראשונה (מספר 7) של אוטו: 84 עמודים, 2 מבחנים בודדים וכתבת טיול שנערכו בחו"ל (המבחנים על ידי כתבים זרים, טיול על ידי טל שביט) וכתבה אחת על נהיגה קצרה בשתי מכוניות תצוגה (בחו"ל כבר אמרתי). ומה בארץ? מבחן השוואתי אחד לשתי מכוניות. זהו. עמודים רבים הוקדשו לספורט מוטורי בחו"ל (ראלי ופורמולה), פחות לספורט מוטורי ישראלי (אשקלון), כתבה גדולה על בטיחות בכבישים ומדור אופנועים.

הווה
עיתון מרץ לדוגמה (313), הופיע עם 140 עמודים ונבחנו בו לא פחות מ-19(!) מכוניות. שלוש נבחנו על ידי כתבים שלנו בחו"ל (השקות), שלושה מבחנים השוואתיים (שני מבחנים לשלוש מכונית כל אחד, ואחד לשתי מכוניות), שבעה מבחנים בודדים וסקירה על רכב משומש. אין ספק שאוטו עבר קילומטראז' גבוה מאוד מאז הושק לפני למעלה מ-26 שנים וממש כמו המכוניות עליהן הוא כותב, הוא עלה במשקל, בגודל, בכח ובאיכות.

אוטו של היום, זה שאני מעביר לידיו של אליק, גדול יותר, חזק יותר, מקצועי יותר, מושקע יותר ובוחן הרבה יותר מכוניות מאוטו שהעביר לידיי רוני, העורך האחראי הראשון. ובכל זאת, אולי בגלל הגיל, גם אני נוסטלגי משהו ומתגעגע למה שהיה, ולא יהיה עוד. לתקופה שצרפתייה הייתה רכה מפנקת ונוחה, איטלקייה – יצרית, בלתי צפויה וסוערת, אמריקנית – גדולה, חזקה ומתנדנדת, גרמנייה – נוקשה ויעילה, ויפנית? יפנית הייתה... סובארו DL. ושתסלחנה לי הקוריאניות והסיניות על שלא הזכרתי אותן. הן מייצגות את ההווה והעתיד, בעוד אני כרגע עוסק בעבר. עבר בו ראיתי אימפריות (סובארו, מיצובישי, מאזדה) עולות ושוקעות, נסעתי במכוניות מטריפות ובמכוניות משעממות, התחריתי במרוצי מכוניות, טיילתי באזורים הנידחים של העולם, דהרתי במעברי הרים אחרי זנבו של פורת והקלטתי תוכניות וידאו עם טל שביט.
צילום: מנהל
טל שביט ואברהם פורת ז"ל

הדרך
אני זוכר את המאבקים, רק חלקם הסתיימו בהצלחה, למען כבישים בטוחים יותר, את העורכים שבאו והלכו, את הכתבים הצעירים והנלהבים שגדלו על ברכי המגזין והגיעו למעמד של כתבים ועורכים. ואני זוכר את המילים. כל כך הרבה מילים. מילים שהתחברו למשפטים, לכותרות, לכתבות. מילים שניתחו ואהבו והעריכו וגם שנאו. מילים שרוממו וכאלו שהשפילו. מילים שנאמרו מתוך הבנה לצד אלו שנהגו בשגגה. מילים שהשפיעו ונחרטו – ואלו שאבדו בתהומי הנשייה.

כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה זיכרונות, כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה רגעים. רגעים שאת חלקם לא ארצה לשכוח עד יומי האחרון, לצד כאלו שאעדיף למחוק אפילו מחלומותיי. אלו וגם אלו בונים רצף ענק שחי ונושם בתוכי וגם בחלק גדול מהקוראים הקבועים. אוטו, חברים שלי, גדול מכל אחד מאיתנו.
וקצת עתיד
אני מוסר את ההגה אבל לא עוזב את האוטו. בתפקידי החדש כיו"ר החברה, אמשיך להשתתף במבחנים מעניינים, לבקר בתערוכות ולטוס להשקות. הטור שלי בירחון, 'כביש המערכת', ימשיך להתפרסם מדי חודש. יתכן וחלקו האקטואלי יהפוך לנוסטלגי, אבל אני מבטיח שאם ארגיש בצורך לבעוט או לנשוך – הטור יעשה זאת עבורי נאמנה.
צילום: מנהל
דוכן אוטו, אוטומוטור 2012
אני מודה לכל אלו שעזרו לי ולאוטו להגיע להיכן שהגיע ומאחל לצוותים המופלאים – צוות הניהול והשיווק בראשות חמו וליאור, וצוות המערכת בראשות אליק, ניצן, גיא, יואל, שאולי, אריאל וקובי – הצלחה.