הסיפור שזכה במקום הרביעי בתחרות הסיפורים "רוחות מסע" על שם טל שביט, שנהרג בתאונת דרכים כשהוא בנסיעת מבחן על אופנוע. בחודשים האחרונים פרסמנו את הסיפורים השונים בתחרות, ביניהם הסיפור הזוכה, "הנסיעה האחרונה", הסיפור שהגיע למקום השני, "קדם טירונות אלפינית" ואת סיפורו של עידו גנור, "החוב", שהגיע למקום השלישי.

אנחנו על הדשא והוא עומד ברקע. אני עושה פיפי בסמוך לו, התחתונים מתוחות לי סמוך לברכיים והוא מסתיר אותי. אנחנו בפנים מנפנפות החוצה, אנחנו בבגדי ים והוא ממתין בצד, אלבום התמונות המשפחתי. וגם תמונה אלמותית מהזיכרון, אני עומדת במרפסת הבית, אני רואה את אמי מלמעלה, דרך הזכוכית, על רגליה מונחת שמיכת תינוקות ורודה, הם חזרו מבית החולים, אני מזנקת מהמרפסת לדלת הבית.

מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה. לא דומה לשום דבר אחר, וגם לא דומה לשום אוטו אחר, סיטרואן דה-שבוֹ אפורה. עגולה, מעוגלת, בולטת. החלונות שלה התרוממו מבפנים החוצה כלפי מעלה, ונתפסו שם במשהו, לפעמים פתאום באמצע הנסיעה החלון השתחרר ונפל ברעש. היו לה ידיות דומות במקצת לידית דלת רגילה, מאחור היה פגוש מעוצב כמו מעקה, אם היו יושבים עליו, האוטו היה מתנדנד כולו.

כשיצאנו לפיקניק אמא הייתה שמה בבגאז' את הצידנית הכחולה. בצידנית היה סלט ירקות חתוך טרי, ופרוסות נקניק ופיתות. נקניק ופיתות, שני מוצרים נדירים שאי אפשר היה למצוא בבית בסתם יום של חולין, כי "בנקניק אתה לא יודע מה שמו, אולי עבר חתול ברחוב?" ופיתה כי "הבחור האופה מרדד את הבצק על חזהו החשוף ביחד עם טיפות הזיעה". אולי בגלל זה עד היום פיתה היא מאכל חושני עבורי. אבל זה לא סתם יום, יוצאים לפיקניק, מגיעים לגן הלאומי באשקלון, או ליער בן שמן. אבא שולף את המושבים מתוך ה"ציטרונדל", ככה הוא קורא לה, מניח אותם על הדשא ואנחנו מתרפקות עליהם, זה מסעיר ומוזר כאחד. באוטו מונחות תמיד שמיכת פיקה כחולה עם קצת אדום וצהוב, ושמיכה צבאית, ירוקה דוקרת, ישנה, מאיזה עולם אחר, וגם הן יוצאות מהאוטו. בסוף הבילוי אבא מתקין שוב את המושבים לרצפת הרכב ואנחנו נוסעים.

מדי פעם עולים לירושלים. הציטרונדל נתקעת בקסטל. אבא עוצר בצד ומוציא במרץ את כלי העבודה מאחור. זה לא סתם ארגז כלים, זאת מעבדה שלמה, ענקית ומסודרת. אבא מאתר את התקלה ומחליף את החלק שהתקלקל, כי יש לו כמובן חלק חילוף מתאים בדיוק. הכול טוב ואנחנו ממשיכים לנסוע. נדמה לי שאבא קובע עם האוטו שיתקע, כי הוא כל כך נהנה לתקן אותו, והאוטו לא מכזיב וכמעט תמיד נתקע. בשעת לילה שוטר מסמן לנו לעצור בצד, פנס קדמי חסר. אבי יוצא מהרכב המונע בצעד מלא חשיבות, טופח קלות על הפנס הבולט כמו עין ענקית של צפרדע, או מפלצת, האור נדלק מייד, השוטר והוא צוחקים בידידות ואנחנו ממשיכים בנסיעה. אבא ואמא מקדימה ואני ואחיותיי מאחור.

יש לי כל מיני משחקים קבועים, אני גולשת מטה כך שרק השמיים נראים מהחלון, כחולים של יום או שחורים של לילה, עננים בצורות, בדמויות, בפרצופים, הילות עמומות של פנסים צהובים בדרכים מחוץ לעיר. אני יושבת כשגבי בניגוד לכיוון הנסיעה ופניי קבורות במושב, המשימה היא לשכנע את המוח שהנסיעה היא בכיוון ההפוך, תוך כמה רגעים זה עובד, והגוף שלי מרגיש שאנחנו נוסעים בכיוון הנגדי.

רק אבי נוהג, לאמי אין רישיון, "היא לא צריכה". כשאני רציתי ללמוד נהיגה אבי אמר: "אמך גידלה אותך ללא רישיון נהיגה וכך גם אמה לפניה, למה את צריכה רישיון?". כשנכנסתי לשיעור הנהיגה הראשון, אצל המורה לנהיגה הראשון, הוא השתאה לנוכח הבורות המוחלטת שלי במכונית ובכביש: "מה, לא נסעת אף פעם עם אביך במכונית והתבוננת קצת?". לכי תספרי לו שבאוטו שטתי, ריחפתי ועשיתי תחרות עם הירח. ה-"למה-את-צריכה-רישיון" הזה, עלה לי ביוקר. זה לקח שלושה מורים שונים לנהיגה, שישה טסטים, שתי תיאוריות ושתי בדיקות רפואיות. אם יעירו אותי באמצע הלילה וישאלוני האם אני נוהגת, אענה מיד שלא, למרות שעברו כבר יותר מעשרים שנה בהן אני נוהגת יום יום, ואני גם נהגת טובה וזהירה, אך בתוך תוכי פנימה, אני לא נוהגת, לא אני יוצרת את הפלא הזה, אני זאת שיושבת מאחור. באמת, בחלומות הלילה הרעים יותר, אני יושבת במושב האחורי, הרכב בנסיעה, אך ידיי לא מגיעות להגה.

אחותי ואני על הברכיים, הפנים מודבקות לשמשה ואנחנו מנפנפות לנהגי המכוניות האחרות. אין חגורות בטיחות, ואפשר לנוע בחופשיות. בכל יום שישי אבא מטפל באוטו. הוא מפרק את האוטו לגורמים וכל החלקים פרוסים ומסודרים כמו חיילים על המדרכה. אני חולפת שם בדרך מבית הספר הביתה. הוא מנקה, מצחצח, מחליף חלקים, ושוב אותו דבר יקרה ביום שישי הבא. מישהו שגר ברחוב אומר לי שלפי איך שאבא שלי מטפל במכונית הוא מטפל טוב גם באימא, וזה נשמע לי קצת בוטה. תמיד כשהסתכלתי על האוטו ראיתי את הפנים של אבי, הם היו שניים שהם אחד, לאבא אישיות וגם לאוטו אישיות.

כשחלף על פנינו דה-שבוֹ אחר, אבא היה צועק :"כל בעלי הציטרונדל התאחדו!". לימים שמענו על חבורות של בעלי דה-שבוֹ הנפגשים בשבתות, מועדונים שכאלה, אבא היה המייסד הרוחני, החוזה. תמיד ציין שהיא המכונית הטובה ביותר שקיימת,"מכונית גאונית", שיבח את בולמי הזעזועים שלה ושאר תכונותיה הייחודיות. אני חשבתי לפעמים שלועגים לנו מאחורי הגב, אבל לא היה לי איכפת כל כך. היה נדמה לי שלהורים האחרים יש מכוניות קצת יותר מודרניות. אחותי בחרה לספר לחברים המבודחים שלה, שבעצם אנחנו מזיזים את המכונית באמצעות רגלינו דרך חורים ברצפה. יום הטסט היה בבית יום צום, תפילה ותחנונים, חיכינו במתח רב לדעת, האם הציטרונדל צלחה את המבחן. אבל היא אף פעם לא הייתה גרוטאה או אוטו ישן, היא הייתה מצוחצחת ומבריקה, לא הייתה לה אף שריטה, קילוף או מכה. היא הייתה שלמה ובתולית כמו כל חפץ השייך לאבא.

ביום העבודה היה אבי יוצא להפסקה אצלה. חיכו לו שם תרמוס מיוחד עם אוכל מהביל מהבית וספר לקריאה.
יום אחד הוא חזר מהעבודה, פניו היו אפורות וכל גופו בישר צער, יגון ותדהמה. הוא דיבר קודם עם אימא בקול נמוך סמוך לדלת. היה ברור לי שמשהו נורא קרה. אסון. אבא ירד בסוף יום העבודה כרגיל אל המכונית, אך במקומה חנתה אחרת. הוא שוטט ברחובות סביב, מרגיש איך הקרקע נשמטת מתחת לרגליו, ליבו שוקע בקרבו. היא לא הייתה יותר. לא היא, לא אוצר הכלים וחלקי החילוף המצוינים שמאחור, לא המנואלה המיוחדת שאיתה היו מניעים לעיתים את הרכב בעת צרה, לא שמיכת הפיקה הכחולה עם האדום והצהוב, לא השמיכה הצבאית הדוקרת, לא התרמוס או ספר הקריאה.

אבא לא קנה יותר אף פעם רכב אחר, אף פעם. הוא גזר על עצמו להפסיק לנהוג, והוא היה רק בסוף שנות הארבעים לחייו, משום מה הוא המשיך לחדש את רישיון הנהיגה שלו עוד הרבה שנים אחר כך. לא הייתה עוד מכונית אחרת. האובדן היה שלם, מוחלט, ללא סדק וללא ערעור.

בדמיוני אנחנו נוסעים במכונית, זה המסע של החיים, אבא ואימא מקדימה, אחותי הגדולה ואני משכנעות את הקטנה לשבת על בליטת הברזל הכואבת שבאמצע. ומה שהכי חשוב אנחנו מבקשות מאבא שייסע דרך מקומות יפים, אנחנו רוצות לראות את השעון הזוהר המסתובב מעל בית מפעל הפיס בדרך לדודה ברכה, ועוד אטרקציות כאלו. שוב ניסע לשדה התעופה לקחת את סבתא שבאה לבקר ואם גם בעלה בא איתה, אז בגלל הקפיצים המשובחים, כל האוטו יטה באופן מפחיד לכיוון המקום שהוא יושב בו מפאת כובד משקלו.