מרצדסמרצדס E-קלאס לבנה ומבריקה עוצרת מולי. אני פותח את הדלת האחורית ונכנס לעולם שכולו עור. המרווח מצוין, פנים הרכב מצוחצח וריחני והנהג מברך אותי ליום טוב. אני שומע את קול המונה המופעל ומתרשם מההתקנה המשתלבת כל כך יפה בקונסולה הגרמנית.
מוזיקה עדינה בוקעת מהרמקולים ואני מתענג על הנסיעה המוצקה אך איכותית ונוסכת הביטחון של המרצדס. הנסיעה חרישית ואני מניח את ראשי על קורה C ומהרהר. איזה יופי. מכונה מתוחזקת ברמות הגבוהות ביותר, נהג העושה את עבודתו על הצד הטוב והחוקי ביותר. אירופה.
סקודהסקודה אוקטביה עוצרת כשאני מניף את ידי באמצע הרחוב. אני פותח את הדלת ונכנס אל המושב האחורי ומברך את הנהג ליום טוב. הוא משיב ברכה ושואל לאן. אני עונה. מונה או מחיר הוא שואל. ואני משיב מונה. קצת פחות נוח כאן, והריפוד הבלוי מכוסה בסקאי לא נעים. אני מחליק ממנו ומתיישר מחדש. הכיסא הקדמי קצת מפריע לברכיים שלי והראש מהורהר. אני בוחן את המונית מבפנים ורואה מעט פתקים ועטים מפוזרים על הדשבורד – תוהה איך ניתן לנהוג עם כל-כך הרבה הסחות דעת.
צילום: מנהל
אני מניח את ראש על הקורה ומרים אותו מהר. יש כתמים מוזרים מסביבי, אלוהים יודע מה קרה כאן מאחור בשעות ונסיעות אחרות. את המחשבות קוטע רעש מהמתלה האחורי על מהמורה אכזרית במיוחד. אני מביט בנהג אך עושה רושם שהוא לא שומע דבר וחצי דבר בדרך למחוז חפצי ושלמונו. בהגעה כסף מעביר ידיים והנהג שואל אם אני צריך את הקבלה, אני משיב בשלילה וזוכה למבט עוין.
סיאטסיאט קורדובה עתיקה עוצרת לידי בחריקת בלמים נוראית. אני נדחק אל המושב האחורי בקושי, תוך שאני נחבט בכיסא שלפני. "לאן?" שואל הנהג, ואני עונה. איני שומע את צפצוף הפעלת המונה ואני מבקש שיפעיל אותו. הנהג מקיש על כמה כפתורים בלי מטרה ומוסר חגיגית כי המונה התקלקל. ממש הרגע. יש מחיר פיקס אין מה לדאוג. "אפשר להזיז את הכיסא מעט לפנים?" הנהג שולח יד אל המנוף "דחוף דחוף".
את הריפוד שתחתיי לפני ומסביבי אני לא מצליח לזהות, סוג של בד שהלכלוך והזמן הפך אותו לאורגניזם חי. אני לא מעיז לגעת בכלום למרות שהנהיגה של חברי החדש מחייבת אותי. תאוצות חיתוכים ובלימות על חוט השערה. דפיקות ורעשים מכל בפינה באוטו. אני מביט על לוח השעונים ורואה כל סוג של מנורת אזהרה דולקת. חלקן בכתום אפשרי חלקן באדום מרתיע. מעל לאורגן האורות מונחים, בלי סדר הגיוני, קופסת ממחטות, אוגדן פתקים נדבקים בצהוב, מנשא למכשיר ניווט (ללא מכשיר), מנשא לסמארטפון (ריק גם הוא), אוגדן פתקים של מועצה אזורית עמק חפר, מחזיק עט עם חוט מסולסל (ללא עט), עיתון מצהיב, ג'ילדה וסלסלה עם סוכריות. במורד הקונסולה אני סופר כוס שתייה ריקה, פחית סוכריות ריקה (לכסף קטן), דיבורית (ריקה), מכשיר סלולרי קבוע לרכב, פח זבל קטן ועיתון נוסף.
אני מתמלא הערכה לנהג שלפניי – שמצליח גם לזרוק את הסיאט הנושנה הזו לתוך הצמתים התל אביבים הסואנים במהירות גבוהה וגם לשמור את המיצג האומנותי הזה במקומו (בד"כ). מה שנתלה מהמראה מתחרה במזרקה של אגם בכל מה שקשור לצבעוניות, הזנחה וכיעור: ערימה של עצי ריח, שקיות ריח, בקבוקוני ריח (כל אלו לא מצליחים להתגבר על הצחנה הנוראית כמובן), מחזיק מפתחות, עטים, מכשיר קשר, תפילת הדרך, דיסק עם הרצאה של הרב אמנון לוי, שרשת של מאג, צילום עם יזהר אשדות, תמונות של הנכדים, תפילין, ספר תורה זעיר, פנקס קבלה עם אותיות השם וסיכת צנחנים. מזל שבסיאט יודעים להדביק מראות טוב מאוד לשמשה. הקורדובה ואני פולטים אנחה כשהוא עוצר. אני יוצא החוצה ורואה אותם מתרחקים ממני בצעדי סרטן מעושנים.
צילום: מנהלתמונת אילוסטרציה
שלושה נהגי מונית עומדים מחוץ לתחנה.מרצדס: "אולי תחליף את האוטו או לפחות תכניס אותו לטיפול?"
קורדובה:"בשביל מה? הוא נוסע לא?!"
אוקטביה:"שטוף אותו..."
קורדובה: "האוטו לא חזק מספיק בשביל לעמוד בשטיפה. אני חושב שהלכלוך מחזיק אותו ביחד, אם לא הוא יתפרק לגמרי. עזבו חרטות, שמעו. היה אצלי נוסע אחד הסתכל לי על הדברים במונית כל הנסיעה. וואלה כל הדרך הוא בחן את המראה שלי, חשבתי שהוא רצה לדפוק את התמונה שלי עם יזהר אשדות וחופני."
אוקטביה:"אצלי עלה אחד היום ביקש מונה ובסוף לא לקח קבלה, כל הדרך בדק לי את המונית, חשבתי ביקורת של משרד התחבורה. כל פעם שהיה איזה רעש מהאוטו הוא הסתכל עליי כאילו רצחתי מישהו. מפגר."
מרצדס: "שום דבר מעניין, כולם ישנים אצלי באוטו. לא יודע למה. נכנסים, אומרים לאן הם רוצים להגיע ונרדמים. מוזר לא? שיהיה, אני הולך לשטוף את האוטו, לא ניקיתי אותו מאז הצהריים... מה איתך?"
קורדובה:"הבלמים שלי עושים רעש, אני קופץ למוסך, אולי היום פירקו רפידות משומשות מרכב דומה לשלי. אתה יודע, אני לא מתעסק עם הבלמים, זה עניין של חיים ומוות..."
