ככל שאני חושב על הטיול זמן ארוך יותר לפני היציאה, כך נראה שהוא יהיה טוב יותר בפועל. כמו לפני נסיעה לחו"ל או כל משהו גדול, אני מריץ בראש את התוכנית – מתי יוצאים, איפה נפגשים, מה מסלול הנסיעה ואיפה נקודות התצפית שרוצים לעצור בהם ונקודות הלייזר של השוטרים, שלא רוצים להיעצר בהן. מה לקחת, מה לשכוח, מה לבדוק באופנוע יומיים לפני כדי שיהיה עוד יום לסדר אם יהיה צורך. הפעם, היה נראה שזה הולך להיות אחד הטיולים שבשבילם אני מחזיק את האופנוע הזה, כי כבר שבועיים קודם הרצתי את הטיול בראש, לראות שהכל מסתדר.

שישי בבוקר, מוקדם. אני מעדיף לצאת בשישי כי כל העולם מטייל בשבת. עדיין חושך בחוץ, אשתי מתהפכת מצד לצד ואני קם למקלחת מהירה והתארגנות. לובש את החליפה, המגפיים והכפפות, מנקה את המשקף של הקסדה, שאני תמיד שוכח לנקות אותו קודם. מוודא שהנייד בכיס, ארנק, רישיונות מעבר מהיר בחדר של הילד כדי לזכור למה לרכוב שפוי, והדלת נסגרת מאחורי. מחלק העיתונים בכניסה לבניין מסתכל עלי כאילו אני בדרך לשוד, ואני נזכר שקר בחוץ בשעות המוזרות האלו. מזל שהחליפה עושה את העבודה ואני לא מת מקור מול הרוח העומדת, מה שאומר שכנראה יהיה בסדר גם כאשר היא תתחיל להגיע אלי הרבה יותר מהר ואני בטוח שכמו תמיד, היא תעשה את העבודה הזו קצת יותר מדי טוב כאשר כבר לא יהיה כל כך קר בחוץ. אני מוריד את הכיסוי, פותח את צמד המנעולים ועולה על האופנוע, נזכר איך בארוחת שישי הייתי צריך להסביר למה קניתי משהו עם שני גלגלים במחיר של ארבעה, עם חצי מהשימושיות ושמינית מהבטיחות. מי שלא רכב על אופנוע לא יבין, אז פשוט הסברתי להם שגם ככה הם לא יבינו, שיסתפקו בעובדה שאני מרוצה.
נכון שאפשר לבזבז את כל הערב בהסברים כי חמור הוא מי שלא משנה את דעתו, אבל להסביר את זה בספארי זה קצת קשה. אני דוחף את האופנוע מהחניה בבניין לעבר הכביש כדי לא להעיר את השכנים, ומניע. האופנוע מתעורר מהר, כמו חתול שלא באמת ישן אף פעם, אלא רק מחכה שיקרה משהו כדי להתעורר.

צילום: תומר פדר
קבעתי עם ח' בחמש וחצי בתחנת הדלק הצפונית בכביש 6. אין מה לעשות, כבישים ריקים = שעות מוקדמות. ח' הוא השותף שלי לטיולי רכיבה פעם ב... לא תמיד יש לו כוח אלי, לא תמיד יש לו זמן, אבל זה תמיד כיף כאשר זה מסתדר. יש לו אופנוע טוב יותר, והוא בעיקר רוכב טוב יותר ממני, אבל הוא יודע לשנות את הקצב כדי להתאים את עצמו ליכולת שלי, וידע להגיד לי מראש מתי לא לנסות לעקוב אחריו, במקרים האלו לרוב יבקש ממני לרכב ראשון, ויצא כמה דקות אחרי. עם העלייה לכביש 6 האופנוע כבר עבד מספיק זמן בסל"דים שפויים ואפשר להתחיל לאמץ אותו. אני מתאים את מהירות השיוט לשעה וליכולת שלו וקצת פחות לזו החוקית. אין מה לעשות, אבל יש משהו בסיסי באופנועים, בטח המהירים יותר, שמזמין את מהירות השיוט הזו. למי שנוסע במכונית לפתוח את החלון במהירות של 150 קמ"ש וצפונה נשמע רע, באופנוע זה מרגיש אחרת לגמרי. כמה דקות קצרות למדי אח"כ אני מתייצב בתחנת הדלק, כדי לראות את ח' שהקדים עוד יותר ממני יושב לו עם כוס קפה מול האופנוע. עוברים בזריזות על הנתיב, נקודות עצירה, כבישים ולדרך.

ח' רוכב ראשון וברכיבה כזו צריך לחשוב נכון. צריך להיות מספיק קרוב כדי לא ללכת לאיבוד ומספיק רחוק כדי להיות מסוגל להסתכל קדימה ולראות לבד את המתרחש כדי שהרוכב השני לא יסתיר לך ותופתע ממשהו. צריך גם לצפות את הסיכוי שאולי מישהו יבהל מהפרשי המהירות ויזוז אחרי שח' יעבור אותו. הרוח כבר קצת פחות קרה, התנועה עדיין ישנה ואנחנו יורדים מכביש 6 לוואדי ערה ומשם לכיוון כביש הסרגל לדרך נוף הגלבוע. בחיבור שלך עם הדרך בה אתה נוהג יש שלבים, מכונית, עדיף אחת ספורטיבית היא השלב הבסיסי, אחת עם גג פתוח תחבר אותך קצת יותר והאופנוע נמצא בפסגה (חברה עם אופניים, על תיעלבו, אבל זה לא זה. אפילו לא קרוב). רמת החיבור עם אופנוע היא אחרת, השפע של החוסר, העובדה שחוץ ממנוע שלדה ושני גלגלים אין הרבה מעבר, מה גם שברכיבה חצי אופנוע נעלם מאחוריך. מה שכן נמצא, תמיד, זה החיבור לסביבה. הריחות, המעורבות בכל שנייה של רכיבה מביאה לחוויה אחרת לגמרי. אין יותר מדי מותרות ברכיבה ואי אפשר לחלום. אין את המותרות של לפספס בור בכביש, אי אפשר בלי לתכנן בדיוק כל זווית, כל הפניה ולהיות בקרת היציבות של עצמך וכדי לרדת מהאופנוע רק כשאתה רוצה ולא כאשר הוא זרק אותך כי עשית טעות גסה. אופנוע הוא לא כלי סלחן, וצריך לתת לו את הכבוד המגיע לו. כאן אף פעם לא שכחתי לפנות במקום הנכון כי לא שמתי לב, אף פעם לא התנתקתי כמו שקורה לי מדי פעם ברכב.
דרך הנוף היא קדימון טוב לכביש שמגיע אחריו, היא נפלאה לרכיבה בפני עצמה – אם רק היתה חד כיוונית, אבל היא לא. אז נהנים יותר מהנוף ופחות מהרכיבה, אבל הנוף הזה כל כך יפה שזה לא באמת מפריע. עצים גבוהים שעושים צל נעים, שפע של פריחה וירוק. המון ירוק. מהסוג שאתה רוכב בו ומרגיש בשוויץ, רק חסר קצת שלג בצדדים להשלמת החוויה. אבל זה מאפשר להקשיב קצת לאופנוע, לשמוע את המנוע, להעביר את ההילוכים באיזי ולעשות את הכל קצת יותר לאט, לפני ההמשך ההרבה יותר מהיר. אחרי כמה דקות מגיעים לצומת, שמאלה לכביש הגלבוע, ישר לכיוון מלכישוע. המלצת הבית היא לפנות שמאלה, לרדת את הכביש עד סופו במחצבה, להמשיך עד תחנת הדלק בקצה, לעשות פרסה ולעלות בחזרה. יש שפע של פניות, מהירות וחדות וראות טובה מספיק. היום גם אין רוכבי אופניים, כך שהמצב בכלל טוב. ח' לפני, מכתיב קצב גבוה בכביש המוכר ואני תוהה אם נעשה את הכביש פעמיים לפני שנמשיך למלכישוע. אני אוהב יותר את הכביש הזה בעליה. משהו אז מסתדר לי בו טוב יותר ואני נהנה עוד יותר אחרי הפרסה כאשר עולים בחזרה. ברכיבה מהירה הכל משתלב טוב יותר, המוח נכנס למצב אחר וחושבים רק על זה. אין עבודה, אין בעיות, אין כלום. יש כביש, ויש עוד פניה שמתקרבת מהר לפני הבלימה, עליה של הגוף כניסה לפניה, הטיה, התיישרות וגז לפניה הבאה. ושוב ושוב. נשמע קלישאתי אבל נכון. ח' מסמן על פרסה נוספת למעלה, מה שאומר עוד ירידה ועליה. מצויין, הוא הקדים אותי בשניה בהצעה הזו.
צילום: תומר פדר
משם למלכישוע שעבר מהר מהרגיל, כמו תמיד, ועם מעבר קצר בבית שאן אנחנו בדרך לכנרת, נהנים מהפניות המהירות של כביש 90. העין מסתכלת רחוק כדי לראות מה קורה, והאם יש שוטר שמתחבא מאחורי איזו תחנת אוטובוס או תאילנדי עם טרקטור בשוליים. ח' מצייר קווי פניה מדוייקים, כאילו מציירים אותם מלמעלה, ואני בעיקר נזכר שאני חייב לעבוד על זה, כי קורס הרכיבה שלי היה כבר יותר מדי מזמן. בעצירה בצומת צמח אני מעיף מבט ראשון לעבר הנייד כדי לגלות דרישה מהבית לחזור מוקדם יותר ומעדכן את ח' שמצידו מעט מרוצה מהשינוי שמחייב ויתור על כביש הצפון, אבל אומר שגם פחות נסבול מהחום שמתחיל לעלות, וישאיר עוד קצת חשק לטיול הבא. עוקפים את הכנרת ממערב ועולים בכביש של יער שוויץ. הכביש מפותל מאוד, פניות הדוקות, אפס ראות ברובן אבל הוא סלול מחדש והוא נהדר. אנחנו עוצרים בנקודת התצפית באמצע הכביש, היא כל כך יפה ששווה להפסיק את הרכיבה עבורה. אחרי שאנחנו מתיישבים על הגדר מזכיר ח' את העובדה שפעם הוא היה שואף כאן אוויר בריאות לריאות, מהסוג שיש מתחתיו, בגדול, הודעה שאומרת שהוא לא כל-כך מומלץ... ושנינו שואפים את האוויר הכן מומלץ, של בוקר מעל הכנרת. ההפסקות הללו בנקודות התצפית מדהימות. מדברים, חושבים, מסתכלים על הכנרת, מתבאסים מזה שאפשר לראות את כל חלקיה מנקודה אחת ושומעים את האופנועים מתקררים בתקתוקים. הכנרת יפה מכל נקודת תצפית טובה, במיוחד ביום כמו שלנו, עם ראות טובה ואפשר לשבת כאן שעה ורק לצפות. אבל רבע שעה אח"כ אנחנו חוזרים לרכב, מסיימים את הכביש המפותל ומתחילים את הדרך חזרה. עוצרים בעוד איזו נקודת תצפית לא מוכרת כדי לשאוף עוד קצת מהירוק וח' מציין שלא ירד מהאופנוע לעולם. אין מה לעשות, ככל שאתה מבוגר יותר, לאוו דווקא בגיל, אופנוע זה יופי של רעיון וכאשר אתה בפנסיה, יש גם יותר זמן לטיולים כאלו, אולי עד אז יפסיקו להתייחס לאופנוענים כמטורפים ואני חושב לעצמי שמטורף הוא רק מי שלא מנסה את החוויה הזו בעצמו.

בדרך הביתה יש כבר יותר תנועה, יותר משטרה, ופחות קמ"שים, אם כי עדיין יש מהם בשפע. ח' שכנראה עלה על זה שקווי הפניה שלי לא משהו מציע שהוא יוביל ושאני אעקוב אחרי הקווים שלו, כי גם ככה רוכבים רגוע יותר ולומדים לצייר אותם לאט ואח"כ מוסיפים את המהירות. אין מה לעשות, ברכיבה, כמו בנהיגה, טמבל הוא מי שחושב שאין לו מה ללמוד ולהשתפר. שוב כביש 6 רץ לו מהר, הפעם כבר חם, ואני נפרד בהינהון מח' שממשיך עוד דרומה, יורד לכיוון ת"א ונוסע הביתה. מעלה את האופנוע על הרגלית, קושר את החליפה על המותניים, ואת האופנוע לעצמו ולעמוד שם הוא ישאר עד הטיול הבא ועולה הביתה לישון איזה שעה לפני שאני מצטרף לסוף השבוע של שאר העולם.
יום שישי בבוקר. השעה 08:00 בבוקר ואשתי מעירה אותי, הילד כבר עושה בלגאן בסלון שעתיים. לפני זה הוא עשה בלאגאן במטבח חצי שעה. אל תנסו להריץ בראש את השעות, כי זה פשוט לא יסתדר לכם… אבל זה יסתדר לי, כי אני פיספסתי את המסע הזה.
כי ח' הוא בכלל ט', ט"ש אם נדייק, שכולכם מכירים. איכשהו חשבתי שאם יום אחד אוציא רישיון לאופנוע, הוא יהיה האיש שארצה לרכב איתו לאיזה טיול בוקר כזה, שאמור להיות שמח אבל עכשיו הוא קצת עצוב. עצוב עוד יותר שט' איננו, שהוא לא פה כבר כמעט שנה ושהוא חסר, חסר נורא. לא פעם הוא עשה לי חשק להוציא רישיון לאופנוע, ועכשיו אפשר להגיד שאני בטוח שזה כבר לא יקרה, דווקא בגללו. אני מכיר כאלו שהחליטו לעשות את הצעד ההפוך ולהתחיל לרכב דווקא בגלל זה, ואני בטוח שהוא מבין את כולנו.
מה שבטוח זה שמסעות הם דבר נפלא, ועדיף לצאת אליהם בפועל מאשר להריץ אותם בראש בסופו של שבוע לא קל. אבל הזיכרון הוא מה שנשאר לנו מהאיש, ולצערי נראה שאת הזיכרון שהכי רציתי, לא הספקתי ליצור כשיכולתי.
צילום: תומר פדר
היה אחד, קראו לו שביט, שחי את חיי המסע האלו כל יום, ולא ביזבז אפילו דקה. והוא בטוח יושב לו למעלה עכשיו ומחייך חיוך גדול, עם כובע בוקרים על הראש, ואומר ראבאק, לכו תעשו משהו נחמד עם החיים, הרצונות והחלומות שלכם. וואלה, צודק.