רנו מגאן RS קאפ7:22 הטלפון מצלצל: רוטקופ בצד השני: "שורצ'ה בא לך לצאת לבחון רכב?" לרגע חשבתי שהוא מציע לי להצטרף למבחן הסילברדו שרציתי אבל בפיו בשורות אחרות: "צוקרמן חולה ואין מי שיצא למבחן של המגאן RS". את האכזבה שבגרוני גיא שמע בקלות וכך גם כל המערכת בהמשך: "כולה פלואנס, לא מכונית דינאמית במיוחד, במרכב סקסי", אמרתי. גיא החל לייבב וליבי נמס. טוב, מישהו בכל זאת צריך לעשות את העבודה המלוכלכת ואם כבר, אז עדיף שיהיו כמה שיותר סוסים (250, תודה ששאלתם) גם אם הם מניעים את הגלגלים הלא נכונים.

8:28. אני יורד מהקטנוע מול אולם התצוגה של רנו ברחוב ריבל בת"א, ובוהה בחלון הראווה הענק שצר מלהכיל את שלל דגמי המותג: סניק, מגאן, קליאו, קנגו, פלואנס ומגאן ספורט, כולם גרים יחדיו בכפיפה אחת באידיליה תל-אביבית. אבל אלה ימי מחאה ציבורית על בועת נדל"ן ועל עושק מעמד הביניים, אז הגיע הזמן לצאת לרחובות גם כשמדובר באולמות תצוגה. נציב בחוץ אוהל וקנגו שיסתגר בתוכו עד אשר ימצא לקליאו ספורט היקרה בית חדש; נפסע בפלואנס הלוך וחזור על המדרכה בדרישה להוציא את המגאן ספורט הרועמת מחוץ למתחם. נכון שעיקר תפקידם של גרסאות הקצה הוא לעזור במכירת גרסאות הבסיס, אבל מה רע באזור תחום נפרד שיקנה לגרסאות אלה את המיקוד הנכון שלא על חשבון דגמי הלחם והחמאה?! האמת, יש לומר, כי כבר לפני כשנתיים "ממשלת" קרסו הודיעה על בידול דגמי הספורט של רנו (וניסאן). צעדים ראשונים ננקטו, אך בשלב מסוים נראה כי העסק גווע. כדרכם של ממשלות גם שלטון קרסו התחלף ובהמשך היום, כשנשאלו קברניטי החברה בנוגע לבידול גרסאות הספורט, אמרו כי הם יפעלו מחדש לחידוד העניין. מצוין, הם חסכו לי את הטלפון לעופר עיני שיסגור את המדינה עד לישוב הסכסוך.
צילום: רונן טופלברג
מד סל"ד צהוב (א-לה-פרארי), תפירה ייחודית בהתאם להזמנת הלקוח ודוושות אלומניום
10:42. את כבישי לכיש המתפתלים אני גומע בקצב גבוה ומבין שהמגאן RS היא לא רק פנים יפות, היא גם יודעת להתנהג. וכשאני מדבר על "להתנהג" אני מתכוון לנימוסים בהתאם למצב הרוח של הנהג. כשהוא מתנהל בקצב רדום כמו כל משפחתומטית אחרת בפקק, רנו מגאן RS מפגינה נוחות גבוהה שאינה אופיינית לדגמי קצה ספורטיביים. רק גיבנות אספלט כדוגמת תיקוני סלילה רשלניים יזעזעו את הרכב, וגם אז נוסעי הרכב לא ירגישו "בבעיטה" בישבן. האמת, מה הפלא כשמגאן RS היא פרי יצירתם של אותם מהנדסים שהביאו לנו את הפלואנס – מהמכוניות הנוחות בישראל.
כשהקצב עולה, נראה שהמגאן ספורט גם משנה גישה. הבולמים שקודם ספגו היטב את המהמורות ושברי האספלט דואגים כעת, בנוסף לשמירה על חוליות הגב, גם לריסון תנודות המרכב באופן יעיל. ה-RS מרגישה מהודקת וצפויה בכל עיקול, חד או קהה. הגומי הנדיב – 225/40-18 – מספק אחיזה גבוהה כך שבקרת היציבות נשארת לרוב מיותמת. זו האחרונה אגב, לא ניתנת לניתוק מלא ויחד עם בלמי הברמבו עבי הקוטר והבשר מספקים יכולת הגנה מצוינת מפני נזקים. ההגה שותף חלקי לחגיגה. הוא מדויק מאוד ללא שטח מת במרכזו, ומספק יכולת חיזוי טובה למה שמתרחש תחת הגלגלים, אבל משקלו מעט מזויף; קל מדי במהירות נמוכה וכבד מלאכותית במהירות גבוהה. חבל.

12:23. ירידה שנייה למכתש רמון, הפעם בגרסת ה'קאפ' (CUP) של המגאן RS. ההבדל: דיפרנציאל מוגבל החלקה, כיול שונה לבולמים, מרכז כובד נמוך יותר, צלחות בלימה מחורצות ומערכת בקרת יציבות בעלת שלושה מצבי רסן – מהגנה מלאה ועד שחרור חופשי (לא ענייו של מה בכך כיום, בעולמנו הפוליטיקלי קורקט). גם בגרסת ה'קאפ', כמו במגאן RS, נמצא את אותה יחידת כוח טורבו-בנזינית המספקת 250 כ"ס ב-5,500 סל"ד ומומנט של 34.6 קג"מ ב-3,000 סל"ד. וגם כאן נגלה מכונית שמאוד מבודדת מרעשי החוץ כשרק רעם המנוע – המשכר בפני עצמו – מפר את השלווה כשדוושת התאוצה פעם אחר פעם נרמסת בברוטליות. מאוחר יותר, ביושבי מאחור, אגלה צליל חדש הבוקע מאחורי – מין צליל יניקה מרטיט לא פחות מזה השואג מלפנים. וכך בין רעמים ושאגות אני צולח את הפניות החדות והסוויפרים הארוכים של מכתש רמון, משווע שהכביש לא יגמר. גרסת ה'קאפ' נוקשה יותר מאחותה "הסטנדרטית" (לא משמעותית) חדה יותר בפניות (מצוין) ונשכנית יותר בבלימות (עוד יותר טוב). על כבישים אלה היא נמצאת בדיוק במגרש המשחקים שלה, על הגבול שבין טירוף חושים ושלילת רישיון. מנוע הטורבו בנזין בעל אופי לינארי למדי, ללא השהיית טורבו במורד הסל"ד וללא פרץ אנרגיה במעלה הסקאלה. שיאו אולי מגיע ב-5,500 סל"ד אבל "ביפ" החלפת ההילוך נמצא בסביבות ה-6,000 סל"ד, וגם אז נראה כי רק מתחיל להיגמר לו האוויר.
עם רגל ברצפה וכל הילוך שמתחלף ברגע השמע ה"ביפ", ה'קאפ' מתקדמת בקצב גבוה. כיף לשחק עם ידית ההילוכים, שמשלבת בצורה מתגמלת בין מהלך קצר וקליל לתפעול מדויק ויחסי העברה מחולקים כראוי. בתכלס, לא ממש צריכים לבחוש את הידית, הרי גם כך כ-80% מהמומנט זמינים כבר מ-1,600 סל"ד. אבל כאן, כשכל החושים מתעוררים לחיים זה פשוט מתבקש. במיוחד שב'קאפ' בתצוגה המרכזית נמצא מחשב דרך משוכלל שבנוסף לפונקציות הרגילות מציג מד גדישה, מצב מצערת, מצב בלימה, גרף כוחות G ושישיית מדי עצר לעקיבה אחר ההקפה המהירה ביותר במסלול.
צילום: רונן טופלברג
ה-RS הרגילה בשחור ו-RS קאפ בצהוב. גרסת הקאפ שווה את תוספת המחיר
16:21. בדרך חזרה יש לי את הזמן להביט מסביב ומעט להתאכזב מהמראה הפלואנסי של תא הנוסעים. מראה שאולי מתאים למשפחתית, אבל מעט פחות להוט האצ'. גם מד הסל"ד הצהוב (א-לה-פרארי), התפירה הייחודית (להגה, מושבים וידית הילוכים) או אפילו מחשב הדרך המשוכלל לא עוזרים לאווירה הכללית. ובכלל, מדוע לקחת לגרסאות הקצה גם את המגרעות של הפלואנס כדוגמת מערכת השמע בעלת התפעול הנוראי, הרי לרנו יש על המדף אופציות ווקאליות אחרות.
מבחוץ העסק שונה ובעוד רנו מגאן RS הקודמת היתה מאוד מיוחדת אבל גם קשה לעיכול, זו החדשה הולכת עם הזרם ולטעמי גם יפה יותר. זה בוודאי יכול לעזור במכירות – והגענו למחיר. אם מסתכלים על כלל היצע הקומפקטיות החמות (לאון, גולייטה וגולף), הרי שבמבט ראשון נראה כי המגאן מתומחרת בצורה סבירה: ה-RS ב-225,000 שקלים והקאפ כ-240,000 שקלים. אבל בעצם יש לה בעיה אחת גדולה ששמה גולף GTI. בתצורה זהה (שלוש דלתות, תיבה ידנית) היא עולה 37,000 שקל פחות, ונהנית מתדמית שנשענת על עבר עשיר בארץ, ואת זה יהיה קשה למגאן RS, טובה ככל שתהיה, לנצח. אה רגע, כמעט שכחתי, מבין השתיים, גרסת ה'קאפ' שווה את תוספת המחיר ולו רק בזכות המשחק במחשב הדרך.
הכתבה המלאה תתפרסם בגיליון אוטו הקרוב