טל שביט
דני פרומצ'נקו, עורך אחראי מגזין אוטו
ראבק עליך טל, לאיפה מיהרת, מה בער לך כל כך... לו היית בולם ברכב האש וסוסי האש, ודוחה את עלייתך בסערה השמימה ביומיים, רק עוד יומיים, היית רואה בעצמך, את מפעל חייך מתקדם ברעם אגזוזים, נדחף על ידי מאות אלפי סוסים נמרצים, על כלים יפים ומצוחצחים, כמעט כולם עם שני גלגלים... רכבו עליהם גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, בודדים, בזוגות ובקבוצות על דגליהם וסמליהם. כולם בקסדות שלמות, במעילי מגן ועונדי כפפות – ממש כמו שלימד אותם הגורו שלהם, אתה.
איפה היית טל, כשפלגים חברו לפלגים, נחלים לנחלים, וכולם לנהר רחב ורב עוצמה שזרם לאט ובכובד הראש הראוי לאורך כביש 4, למקום מנוחתך האחרון. ואם רק היית מגיע גם אתה לשם, היית שומע את אימך האמיצה מרביצה תורה בתלמידייך, את בתך היפה, מתרפקת על השעות איתך שלא יהיו עוד, את חברייך מבכים אותך.
ראית כבר הכול טל, וגם עשית כל כך הרבה. רכבת, נהגת, כתבת, צילמת, הצטלמת, כתבת וכיכבת בקטעי וידאו, נלחמת, לימדת, שכנעת, הפלגת ואפילו בישלת. והכול ברצינות, פרפקציוניזם וכישרון מדהימים. אבל אם הייתה לך סבלנות לחכות עוד יומיים, היית רואה אופנוענים בוכים.
וגם אנחנו, חברייך באוטו, הקריירה השנייה שלך, בכינו, ועדיין בוכים.
יואל פלרמן, עורך אוטו לשעבר
עשרים ושבע שנים הכרתי את טל שביט, חמש עשרה מהן עבדתי אתו – בהפסקות אך גם בפרקי זמן ארוכים, מתחילת פברואר 1984 ועד וגם השנתיים האחרונות, היום האחרון. והיה גם הקשר האישי ההוא, מעבודה משותפת בערבים ארוכים ועד העברת דירה בחצות הלילה, משיחות נפש ועד שיתוף בתכניות, מדברים גדולים ועד המיקום האופטימלי להנחת מבזק. זה האובדן האישי.
באותן שנים רבות, באלפי שעות ערב ולילה, הכרתי גם את המרכיבים שעשו את טל לדבר הכה מיוחד, הכה ייחודי, שהיה בתוכנו – וזאת הייתה זכות גדולה, גדולה מאוד.
ראשית, היה זה הבסיס. טל הביא לעיסוק הרשמי שלו, כתיבה ועריכה, יכולת, קפדנות, מקצוענות, יכולת רב-תחומית, יושרה, הבנה וידע בהיקף שהיה בפשטות נדיר. הוסיפו לכך את המקוריות, הרעננות, החידוש, ההומור ומעל הכל את ההתלהבות הבלתי-פוסקת, והנה יש לכם חלק מהמרכיבים שעשו את כל מה שטל עשה לכל-כך מרגש, מלהיב, מושך ומעל הכל משפיע.
אבל טל הלך הרבה מעבר לכך: המחויבות לבטיחות והמלחמה למענה, הפעילות הציבורית כנגד העלאת תעריפי הביטוח, העיסוק המתמיד בקידום הספורט המוטורי. עכשיו חברו את האיש שהלהיב, ריגש ולימד לאיש שעשה, תרם והוביל.
טל שביט איננו והאובדן פשוט נורא.
צילום: תומר פדר וגיא רוטקופ
ניצן אביבי, עורך אוטו
קשה לתפוס כי טל שביט איננו. הרי הוא כבר מזמן לא סתם בן אדם אלא אייקון. הוא הרוכב מס' 1 בארץ לא בגלל שהוא הכי מהיר או וירטואוז, אלא פשוט כי הוא הרוכב הכי מוכר בארץ וכנראה זה שגם השפיע הכי הרבה על תרבות הרכיבה בארץ. רשימת הישגיו ארוכה ומפוארת, ואין טעם לחזור עליה. אבל מה שחשוב באמת היא שלמרות הכל, הוא נשאר בנאדם שדיבר, עם כל אחד, תמיד בגובה העיניים. אדם שממרום שנותיו ונסיונו התלהב, התרגש – וגם התרגז – מכל דבר. לכל תחום הוא נכנס במלוא הרצינות, וידע לצטט נפחי מנוע והספקים באותו דיוק שידע לצטט מתכונים. איש אשכולות אמיתי – תוסיפו גם שיט וצילום לרשימה – אבל אהבתו הראשונה הייתה תמיד מוטורית, ועדיף עם שני גלגלים בלבד.
כאדם וככתב רכב איבדתי דמות גדולה, והלב נמחץ.
ניצן רז, עורך אוטו לשעבר
בדיוק הייתי באמצע כתיבת מכתב לאחייניי בסין כשקיבלתי את הטלפון ההזוי שמודיע שנהרגת בתאונת אופנוע. התכוונתי לשלוח להם את סרטון 'אוטו השנה' וחשבתי על זה שאתה חתיכת מניאק – איך אתה מקריין את הסרטון כל כך בטבעיות, כל כך טוב וכל כך נונשלנטי, בעוד שכל שאר הכתבים נאבקים עם הקראת הטקסטים ושוברים את השיניים במשהו שלא נועדנו לו. ואז חשבתי עליך כעל המגיש הטבעי של 'טופגיר' הישראלית, ועל זה שאתה נוהג מצוין וכותב מדהים, ובאופן טבעי הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאתה, נו, חתיכת מניאק מוכשר בטירוף.
שביט תמיד טרח להיות בגובה העיניים עם כולם ולהתנהג כאילו אין עבודה עיתונאית שהיא מתחתיו, זכיתי להכיר צד נוסף בכישרונו. ברבות הימים, כשזכיתי לערוך את כתבותיו של אליל נעורי (באופן שהיה לי סוריאליסטי בכל פעם מחדש), גיליתי שאין כתבה שהוא לא מסוגל להוציא ממנה את המיטב ולהפוך את הנושאים המשעממים ביותר לכתבות מרתקות, מצחיקות ומנוסחות לתפארת.
לאורך כל תהפוכות חייו, טל היה אחד שתמיד נוחת על הרגליים ואפילו בגיל 55 הצליח להמציא את עצמו מחדש. אין לי ספק שהוא יחסר לכל מי שהכיר אותו ואת פועלו. אני כבר מתגעגע.
רוני שטרן, חבר מערכת אוטו
כמו מאות ואלפי אנשים אחרים, את טל שביט הכרתי שנים רבות לפני שהוא הכיר אותי. הכתיבה שלו בלטה מעל כל השאר כשם שפדחתו התנוססה מעל לראשי כולם. את פגישתנו הראשונה אני זוכר היטב. זה היה ביום עבודתי הראשון במגזין אוטו, לפני כשש שנים. תחושת אי-השייכות התחלפה בהקלה כשנכנס טל לחדר – הוא היה היחיד שזיהיתי מבין אנשי המערכת. טל היה טיפוס שקשה לפספס, ולא רק בגלל גובהו או קולו הסמכותי. החביבות הטבעית שלו, הדיבור הישיר בגובה העיניים ותחושת ה"יש על מי לסמוך" שהוא משרה, גרמו לכל מי שפגש בו לחבב אותו מהרגע הראשון. מאז למדתי לכבדו ולהעריכו אפילו יותר כאדם וכעיתונאי, על אף שתחום העניין העיקרי שלו, הדו"גים, הוא ממני והלאה.
רק ימים חלפו מאז שאבדת לנו, טל"ש, ובכבישים לא נותר זכר לאסון. אבל אל תדאג, איתנו תישאר תמיד. לעד נתנחם באלפי המילים, המשפטים והפסקאות שהותרת אחריך, בעשרות ההקלטות להן תרמת את קולך, את פניך ואת אישיותך, ובזיכרונות שצרבת עמוק בלבם של משפחתך וחבריך. תודה לך, טל, על כל אלו.
אריאל אלסיבוני, חבר מערכת אוטו
אולי לא חשבתי שאזכה לפגוש בך, אולי לא האמנתי שאזכה לעבוד איתך. ולא העזתי לחלום שאזכה לרכב לצידך, ולא העזתי לחלום שאזכה להיות חבר שלך. אבל זכיתי. קיבלת אותי בחיוך כמו שהטבת לעשות. והשנים עברו, אופנועים נשארו מאחור, ופינו מקום לשיחות אחרות, ארוכות. על העדפות ותהיות, התייעצויות ופתרונות, סתם חידודים וחידות. על כל נושא שבעולם, עם כוס קפה בשדרה או ככה, סתם. ובכל שיחה ומפגש, הידע האדיר שלך היה שני רק לאוזניים, שתמיד רצו לשמוע עוד.
ועכשיו, קבלה ללא הבנה, אבל שורף ומבלבל, כפול ומכופל. הדמעות מציפות את ההלם, ושוטפות את הפנים. יש להן המון מקום וזמן, טל, לנסות למלא ולכבות, את בור האש האדיר הזה, שבוער מבפנים.
צילום: תומר פדר וגיא רוטקופ
גיא רוטקופ, סגן עורך אוטו
את האיש שהיה באור הזרקורים התקשורתי של עולם הרכב והדו גלגלי אין צורך להציג, כל מי שמתעניין בתחום יודע מי הוא טל שביט. אבל כן הייתי רוצה לנסות ולהסביר לכם מי היה האיש שכבר לעולם לא תכירו.
טל אהב אופנועים, ואהב מכוניות, ובשנים האחרות גם אהב את הים והפליג להנאתו, גם בצורה תחרותית. הוא אהב צילום, לאכול ולבשל אוכל טוב, הוא אהב מוזיקה ואם אי פעם ישבתם איתו במסעדה שניגנה משהו קצת יותר איכותי מסתם מוזיקת רקע, הייתם מקבלים מיד את השאלה "מי הזמר!" (ואם לא ידעתם, הייתם מקבלים הסבר מלא של מי, מה, כמה ואיפה). שביט היה אינציקלופדיה לנושאי רכב, ותמיד שמח לחלוק את המידע עם כל מי שרק ביקש בסבלנות אדירה.
שביט היה אחד האנשים שהכי נהניתי לעבוד איתם, קולגה עם רזומה אדיר שלא הולך עם האף למעלה, למרות שיש לו כל הצדקה לעשות זאת. אדם ענק, שאהב אנשים (ובמיוחד את ילדיו בהם התגאה לא-פעם), ואיש מהסוג שאתה שמח שיצא לך להכיר.
דני שטיינמן, חבר מערכת אוטו לשעבר
זכיתי לעבוד תחת טל במשך למעלה משש שנים כשגם בהמשך דרכינו הצטלבו ונפגשו ושב ושוב עד אותו היום הנורא. במהלך התקופה, טל הוא זה שלימד אותי הכל. הוא רדה בי (כמו בשאר כתביו), דרש המון, ניג'ס ברמות קשות והציק. אבל גם לפני שנים כבר ידעתי להודות לו. על המקצוענות, העקשנות והעקביות השמורה רק לחלוצים, לגדולים בתחומם. ואין ספק שהוא היה הגדול בתחומו. כולם ניסו ליישר איתו קו ולעמוד בסטנדרטים – שהיו לעיתים על גבול הגיחוך – שהציב. והוא היה קפדן חולני. פסיקים, רווחי שורות, זוויות צילום ובחירת כותרות, היו חשובים לא פחות מהרכיבה עצמה, מהדיונים סביב כל בולם ושסתום, ומהפילוסופיה העומדת מאחורי כל העולם המדהים הזה, שאנחנו קוראים לו 'דו-גלגלי' או מוטורי.
כמות החוויות שזכיתי לחוות עם "האורך" נראית כאין סופית ולהן אני אסיר תודה.
