פלטפורמה. זה לא מה שהיה פעםמותג "סיאט" נקלע לתקופה שחונה בשנים האחרונות, ולא נכנס כרגע לסיבות לכך. אבל התוצאה היתה שבשלב מסוים הוא היה המותג היחידי בארץ – חוץ מפורשה – שעיקר מכירותיו היו של הדגמים הספורטיביים, וההיצע שלו הצטמק כאילו היה דוגמנית על בשבוע האופנה במילנו. אבל בחודשים האחרונים המותג קם מהחול במופע פניקס קלאסי, בעיקר בזכות האיביזה החדשה. ולא סתם סיאט איביזה החדשה, אלא גרסת שלוש דלתות. ולא סתם גרסת שלוש דלתות, אלא ידנית. כן כן, ידנית. ועוד עם מנוע בסיסי ולא איזו גרסת ביצועים לחמומי רגל.

אין לי אלא להוריד את הכובע בפני ראשי סיאט בארץ, שהימרו על גרסת צעירים קלאסית לאיביזה המעוצבת שלהם, והצליחו בענק. הם גם הצליחו, במחי גרסה אחת, לסתור את אחת המנטרות הקבועות ששמענו מיבואני רכב, כל עת שהתעניינו מדוע הם אינם מביאים גרסאות בסיס זולות וידניות של מכוניות הסופרמיני שלהם. כי מתברר שבתמחור הנכון – ולא היה מדובר באיזה מחיר רצפה-סופעונה-ניקוי מחסנים, אלא במחיר (מבצע) הגיוני למדי ביחס לתמורה – ועם המיצוב והפרסום הנכון, אפשר למכור בארץ סופרמיני ידניות, ושיש עדיין שוק של צעירים (לפחות ברוחם) שרוצים מכונית יפה בטעם של פעם.

אני כבר בחור אופטימי, כמו שהצהרתי לא פעם, והצלחת האיביזה הידנית, יחד עם הצלחת הגרסה הידנית של סוזוקי אלטו, נוטעת בי תקווה כי יש עוד תקווה למכוניות ידניות בארץ הקודש – קחו לעצמכם סיבוב בקטנה ידנית כזו, נגיד יונדאי i10, כדי להיזכר כמה כיף זה יכול להיות. אני מקווה שהנסיונות המוצלחים-מסחרית הללו ישכנעו יבואנים נוספים להמר על היכולת המוטורית (תרתי משמע) של רגלו השמאלית של הנהג הישראלי. כי באמת שאין שום סיבה שלא נראה פה סוזוקי ספלאש ידנית ב-80,000 ש"ח, נגיד, או סיטרואן C3 ידנית חדשה ב-90,000. לאורך השנים שכחנו, בתוך עולם הליסינג-אוטומט שלנו, שמכוניות קטנות אמורות להיות פתרון תחבורתי זול יחסית, ולא לעלות כמעט כמו משפחתומטית ממוצעת. אומנם בשנה האחרונה הפערים נפתחו קצת בחזרה, אחרי שהגיעו למינימום מגוחך ב-2008, אבל הם צריכים לגדול עוד – ולא עוד הרבה, כמו שהוכיחה הסיאט – כדי לשכנע את הישראלי אוהב המטראז' להתאהב שוב בקטנות.