יונדאי i10: חוות דעת מקוצרת
כאשר לפני שנה בערך נחתה כאן
יונדאי i10 החדשה, קשה היה לשער שהיא תוביל
מהלך מעניין בשוק הרכב. בזמנו ניגשנו אליה בחשדנות: אחרי הכל היא הציגה
דמיון בתצורה ובתפיסה לאטוס המביכה, ופנתה לשוק שמכירותיו נמוכות מים
המלח. לא הצלחנו להבין מהיכן האופטימיות של היבואן, תהינו מה שמו לו במשקה
ולמען האמת אפילו ביקשנו את המרשם. אבל ה-i10 הפתיעה אותנו לטובה בכל
מפגש, עד כדי כך שהפכה אחת הפיינליסטיות בתחרות "אוטו השנה" שלנו. כשהיא
נחתה בתחילת 2009, הייתה בשוק מכונית מיני בודדת, הפנדה, שמכרה בבודדות
(או בהגרלות). אבל היא פתחה את הדלת והובילה גל מכוניות מיני כשאחריה
הגיעו
פיג'ו 107,
סוזוקי אלטו ו
סוזוקי ספלאש והיא גררה יבואנים אחרים להביט
בתחום ברצינות. אפילו את
פיאט 500 היקרה היה לפתע שווה לקרב לאיזור. וכעת,
כתשובה מסוימת לאלטו וכניסיון לנצל את המומנטום המינימאלי,
יונדאי שוב
חלוצה – היא מרחיבה את מבחר גרסאות ה-i10, והופכת אותו לגדול בתחום הזעיר.
קטן וזול
יונדאי עושה זאת בצורה מעניינת למדי עם הוספת מנוע שנפחו קטן ב-150 סמ"ק (1.1 ליטר) ושתי תיבות הילוכים. אחת כמובן אוטומטית והשנייה גרסה ידנית צעירה. עם תג של 75,000 שקלים (83,000 ש"ח לאוטומטית), זו אחת המכוניות הזולות ביותר בישראל, שניה רק לאלטו הידנית. אבל דווקא בגרסה זו בחרו יונדאי לייצר אווירה צעירה יותר עם פנים ססגוני שמתגאה (ובצדק) באדום סמוק לריפוד ולחלקים בסביבת הנהג, בדיוק כמו זה שאהבנו במכונית ההדגמה שפגשנו בעבר. שינוי כה קטן הופך את תא הנוסעים להרבה יותר מזמין מאשר בגרסאות האוטומטיות אפורות של ה-i10, והעלה בזיכרון את ה-Y10 פילה האופנתית של אוטוביאנקי/לנצ'יה מלפני שני עשורים וקצת. בנוסף קיבלה דווקא הגרסה הזולה במבחר חישוקים קלים לטובת הצעירים, וזהו השינוי החיצוני היחיד. באופן משעשע, למרות המראה הספורטיבי יותר, היא דווקא חמושה בצמיגים צרים מאשר האחות האוטומטית.
אבל מה שיפה הוא שלמרות שמדובר בשתי גרסאות מוזלות, הן עדיין לא מרגישות זולות. גם ה-i-ים האלו מצוידות למדי ולמעשה לא איבדו דבר מול הגרסה הבכירה. תא הנוסעים, שהפתיע לטובה בעבר בתחושה האיכותית והשלמה, נראה זהה, וברשימת הציוד מופיעה כרגיל גם מערכת שמע טובה למדי. המושב מתכוון גם לגובה, ההגה רק לגובה, ותנוחת הנהיגה טובה למדי, גם אם מעט גבוהה. האבזור החשמלי מלא וגם הנדסת האנוש טובה למדי, למעט פרטים משניים כמו מיקום תאורת הערפל.
צילום: רונן טופלברג
איך הן נוסעות
סיבוב ראשוני בעיר וה-i הידנית מרגישה ממש ממש בסדר. עם יחסי העברה קצרים ומנוע גמיש שמשיג את שיא המומנט כבר ב-2800, היא מעניקה תחושה זריזה ומלאת חיים. כמעט כמו בקטנות של פעם. הגמדה שלנו לא תתפס מאחור ברמזור, והיא נכונה להסתער על פערים שמתפתחים בתנועה ולהשתחל בין המכוניות הגדולות. המנוע הגמיש והיחסים הקצרים נותנים אשליית כוח ומאפשרים לשייט בהילוך גבוה במהירות איטית. לכן, באופן מפתיע לכלי עם מנוע קטן, אין צורך לעבוד הרבה עם התיבה. וגם כשצריך זו לא משימה ממש קשה – מדובר בתיבה נעימה וקלה לתפעול (שילוב המצמד קצת גבוה מדי). התחושה, כמו שתאשר גם מכונת המדידות הביונית שלנו, היא שזו מכונית הרבה יותר זריזה מאחותה האוטומטית.
הקצב מתעמעם מעט כאשר יוצאים לכביש הבין עירוני, וחולפים על פני קו ה-80 קמ"ש. היא יכולה לעמוד בקצב של כביש מהיר אבל דורשת יותר מאמץ. היא כמובן גם אינה משייטת בנינוחות אלא מרגישה מעט עסוקה. כאשר מצפינים לאיזורי כביש שש פלוס, המצב קצת פחות טוב, אבל היא מסוגלת להגיע לשם בניגוד לאחות האוטומטית.
גם הגרסה האוטומטית מרגישה לא רע בעיר. היא מגיבה היטב ביציאות מרמזור ובקצב העירוני עושה את העבודה. התיבה עצמה מתפקדת באופן נעים ובוגר. באופן צפוי ככל שעולה המהירות קצב ההאצה יורד, והמכונית דורשת יותר מאמץ מאשר בידנית על כבישים מהירים – והפער הולך וגודל ככל שמצפינים. לעבור כאן את ה-120 קמ"ש זו כבר משימה של ממש ובעליות ארוכות תתקשה ה-i הזו לשמור על קצב סביר (בייחוד אם לא לקחתם תנופה). כמובן שגם עקיפות אינן ממש קלילות לביצוע, אבל בסופו של דבר גם המכונית הזו מסוגלת להסתדר מחוץ לעיר (גם אם היא מרגישה עסוקה מדי). שתי המכוניות אינן ממש שקטות מחוץ לעיר, עם רעשי כביש ומנוע די בולטים.
מצד שני בשתיהן יש את הכיף האתגרי בלהגיע לקצה יכולת המנוע ולתכנן כל עקיפה. מכוניות קטנות וחלשות מביאות עימן הרבה עניין ואתגרים ואני אוהב זאת.
כמובן שהגרסה הידנית חסכונית יותר עם 14 ק"מ לליטר לעומת 10 לאוטומטית, שהציגה צריכה דומה לאחותה הגדולה.
מבחינת התנהגות ממשיכות הגרסאות הזולות להפגין את אותה יכולת מאוזנת וטובה. באופן מצחיק דווקא הגרסה שנראית ספורטיבית יותר אוחזת פחות (בגלל צמיגים צרים יותר) ומצליחה להפעיל את בקרת היציבות (ההיסטרית מעט) גם על יבש. גם ההגה שלה מעט קל מדי ויותר מעורפל במרכז. מצד שני הדיווידנד של הצמיגים הצרים הוא נוחות נסיעה עדיפה בעיר. הגרסה האוטומטית מרגישה קשיחה יותר, כמו ה-1.2 ל' שפגשנו בעבר. היא מעט קופצנית אבל לא מתרסקת על מהמורות בעיר ופעולת המתלים בוגרת.
הן בגלל התמסורת הרכה יותר והן בשל מחסור בכוח, הגרסה האוטומטית יותר יציבה ופחות מתנהגת. היא עושה הכל בסדר ומשדרת תחושה קצת יותר בטוחה מאחותה. גם הבלמים בסדר אם כי תחת עומס הם איבדו דיוק, במיוחד בידנית.
צילום: רונן טופלברג
ממשיכה להפתיע
זו פעם שלישית שהננסית של יונדאי מתייצבת אצלנו למבחן וזוכה למחמאות.
שוב התרשמנו מהיכולת והתחושה השלמה במכונית כה קטנה. פעם נוספת אהבנו את החבילה, האיכות והיכולת לייצר הרגשה של רכב בוגר ומודרני שאינו דורש וויתורים ויכול, במקרה הצורך, לחרוג מגבולות העיר.
הגרסה הידנית שבתה את ליבינו. למרות היגוי קצת פחות מדויק היא תוססת ושובבה כמו שקטנה לצעירים צריכה להרגיש, מבלי שהמנוע יכניס אתכם לצרות. בקיצור, מתאימה לילדים שלכם (אם הם קצת יותר גדולים משלנו). ואנחנו בפירוש חושבים שמי שיתגבר על המחסום הידני יזכה לתמורה מצוינת. הגרסה האוטומטית חשובה יותר, כך נראה, עבור ציי הרכב. היא אמנם עושה את העבודה היטב, ואינה נחותה באופן בולט מאחותה הבכירה, אך גם פער המחיר בינה לבין גרסת ה-1.25 אינו מאוד משמעותי (83,000 מול 88,000 שקלים). ומכיוון שיתרון הביצועים של הגרסה החזקה מורגש, מי שחושב להעביר יותר זמן מחוץ לעיר צריך להעדיף אותה.
