דופק 160. אף פעם הלב לא הלם בקצב כזה כשראיתי את תל אביב. מהקומה ה-49 תל
אביב נפרשת ונשטפת בקרניים אחרונות של אור רגע לפני שהשמש תעלם בים
התיכון, שמהגובה הזה נראה אפילו נקי. גם האוויר מרגיש נקי יותר שם למעלה,
בבריזה סתווית נעימה. הפסטורליה האורבנית הזו היתה יכולה להיות מושלמת אם
היה אפשר לעצור הכול ולהתענג על הרגע. "קדימה, להגביר את הקצב!!" היא
צועקת והמוזיקה טוחנת בראש. ואני חוזר למציאות, אני פה כדי להזיע.
סל"ד גבוה
כבר מספר שנים שספינינג הפך להיות הטרנד המוביל במכוני הכושר, טרנד שקשה לי להבין אותו. זה היה די מתבקש לארוז את האקסטרים של רכיבת אופנים אתגרית לתוך סביבה ממוזגת ונגישה יותר, אבל הוגי הרעיון לקחו אותו צעד אחד קדימה. כדי להגביר את המוטיבציה לשרוף קלוריות, הוסיפו ברקע מוזיקת מועדונים אינטנסיבית שמתאימה את עצמה לקצב הרכיבה שמוכתב על ידי מדריכים שמדרבנים את המשתתפים להיכנס לאקסטזה של זיעה ודיווש. מבחינתי הדבר משול לרכיבה על אופנים כאשר מישהו מצליף בך עם שוט וצועק עליך "יותר מהר, יותר מהר". (בסיטואציה מסוימת עם בלונדינית דוברת גרמנית זה אפילו היה יכול להיות נחמד).
"אתה מדבר שטויות, זה בגלל שלא ניסית. תבוא, תנסה ותתמכר". את המשפט הזה בהגיות שונות שמעתי לא מעט עד שלבסוף נשברתי והסכמתי להתנסות. הבעיה שבמקום להתחיל בקטן בחדר כושר השכונתי בכפר יונה קפצתי ישר לטופ, תרתי משמע, למרתון הספינינג של ג'ילט על הגג של עזריאלי. השתדלתי להיות אופטימי עד שראיתי את משתתפי האירוע. גברים ונשים בטייטס ממותגים שמדברים ביניהם על יעילות של משקאות איזוטוניים וחישובי אפקטיביות של טווחי הדופק. כמו לנחות מליגת ה-50 סמ"ק למקומות עבודה ישר בפיטס של פורמולה 1. יהיה בסדר, שיקרתי לעצמי והתיישבתי על האופנים שהוקצו לי בשורה הראשונה. תמיד חלמתי להיות ראשון על הגריד רק שכאן רוכבים במקום.
התחלנו לדווש, כאשר אני מרגיש משבי רוח קצובים בפני. זו לא הייתה הבריזה הסתווית וגם לא תהודת רוח מהרמקולים שניגנו בווליום עצום. מסתבר שהייתי ממוקם סמוך מאד למאוורר התעשייתי שתפקידו היה לקרר את האווירה ולתת תחושה שבקצב הדיווש המסחרר אולי נגיע למשהו. זה היה יכול להיות נחמד עד שזרזיפי מים מילאו אותי מכל עבר. לא, זו לא הייתה הבלונדינית שישבה לידי שמחתה את זיעתה. מסתבר שהמאוורר המטיר עלינו זרזיפי מים לרענון שזה נחמד ויפה אלא אם אתה האיש שנמצא הכי קרוב לממטרה הענקית הזו. התחושה של הרסס הזה הייתה כמו לרכב ביום גשם מאחורי משאית.
בינתיים הקצב המשיך לעלות ולרדת אבל מוזיקת המועדונים התחילה לפורר לי את עור התוף. המוזיקה היתה בעוצמה שלידה ה-TLV מרגיש נינוח כמו מועדון גיל הזהב בירוחם. לאחר כ-20 דקות של עליות וירידות חומצות החלב ברגלי מתחילות לתת את אותתן. העזתי להתיישב רק לשניות ספורות והמדריכה בעלת עיני הנץ קלטה זו וגערה בי "קדימה על הרגלים, לא לוותר".
כבר נהיה חשוך ולי נהיה חושך בעיניים. יש עוד שני מסלולים לגמוע וחומצות החלב עושות משרירי הרגלים שלי מילקשייק. אני מעז להתישב שוב לפני הזמן ואז מגיעה ההארה. הזרקור הגדול של אורות הדיסקו מתמקד עלי והמדריכה שואלת אם זו הפעם הראשונה שלי בספינינג. הבעיה שעם עוצמת מערכת ההגברה יתכן שכל תל אביב שמעה וגם אם לא, מספיק שהבלונדינית שלידי שמעה וגיחכה לעצמה. רציתי להתאבד מרוב מבוכה והתאבדות נראתה פתרון מזמין, במיוחד שאני כבר נמצא על הגג של עזריאלי...
ניסיתי לדווש יותר מהר בשביל לברוח אבל אז נזכרתי שלאופניים האלה אין גלגלים. פרישה לא הייתה אופציה מפאת שאריות של כבוד עצמי וגם מכיוון שפז בר היה מתעד את המפלה במצלמתו.
בסופו של דבר הצלחתי להגיע לקו הסיום הווירטואלי, חירש למחצה ועם תובנה שספינינג זה לא בשבילי. זה לא שאני לא בכושר, זה לא שהפעילות הגופנית עצמה לא אפקטיבית ומועילה אבל האריזה הרועשת והנוצצת שמסביב לא מתאימה לנון-קונפורמיסטים כמוני. במקום לדווש לשום מקום אני מעדיף להזיע עם עצמי בריצה למרחקים ארוכים והכי חשוב, בשקט.
פרופשיונאל
אירוע הספינינג על הגג של עזריאלי היה במסגרת השקת הדאודורנט החדש של ג'ילט. במהלך האירוע היו אמורים המשתתפים בספינינג לנסות את הדאודורנט ולחוות את דעתם. לפי ג'ילט מדובר בדאודורנט בטכנולוגיה מתקדמת שמשחררת ריח בהתאם לחום הגוף ולהזעתו. בקיצור המקבילה הקוסמטית של בקרת האקלים מהאוטו שלך. בהסתמך על ההתנסות הקצרה מהאירוע אי אפשר להגיע לקביעה מדעית אבל בזמן הפעילות הגופנית וגם לאחריה היה אפשר להרגיש בריח הדאודורנט למרות האווירה ההבילה והמיוזעת. בתור אחד שמתקשה להריח את עצמו אחרי פעילות גופנית אינטנסיבית הופתעתי שלאחר האירוע אנשים ברכבת הסכימו לשבת לידי מרצונם (לא בגלל שהם מכירים אותי ועל אף שהיו מקומות פנויים). בהתחשב באוזניים המצלצלות, השרירים התפוסים והאגו הפגוע גם זה משהו להתנחם בו.
