מיצובישי וסובארו. פעם מפגש של שתי משפחתיות עם סמלי החברות הללו היה מפגש לוהט בין רבות מכר ששלטו, כל אחת בתקופתה, בשוק המקומי. בשנים האחרונות מפגשים כאלו התאפיינו בד"כ במגדשים לוהטים, צמיגים מותכים וחשבונות דלק מרוששי-תקציב. אך הפעם אנו פוגשים את הלאנסר בלי הסיומת איבו מול ה-B3 STAm. קרב משפחתיות מן השורה, המכוונות ללב ציי הרכב ולא ללב חובבי ההגה, זכר לימים רחוקים – ואולי תקווה לעתיד המוני יותר.
לא שזה הפריע לנו לסחוט צווחות מהצמיגים בכל כיכר מזדמנת – אבל אלו הצמיגים הירוקים שהתחילו, לא אנחנו! נו, ילדים כנראה ישארו ילדים...

חוץ ופנים
מבט אחד בשתי המכוניות מבהיר כי את מבחן השכונה – משחק המבטים בו השכנים לוטשים עיניים בקנאה אל הרכב החדש שקיבלת מהעבודה – צולחת הלאנסר עם נוק-אאוט על יריבתה לבית פוג'י-תעשיות-כבדות. המיצובישי פשוט נראית הרבה יותר טוב. הקווים חדים ומדויקים, הפרונט קשוח ומלא הבעה, הצללית הרמונית וזורמת והאחוריים תואמים היטב עם פנסים צרים לרוחב הישבן. סובארו B3 לעומתה, אומנם נראית טוב יותר מהאימפרזה, אבל סתמית מדי וחסרת השראה, בעיקר מאחור.
עיצוב מיצובישי לאנסר לא רק נאה יותר, אלא גם גורם לה להראות גדולה יותר, והיא לא. בממד האורך מפריד ביניהן רק סנטימטר אחד (לטובת ה-B3 דווקא), בעוד הלאנסר רחבה בשני ס"מ וגבוהה ב-1.5 בלבד. זהו גם ההפרש בבסיס הגלגלים ולכן כניסה לשתי המכוניות מגלה מרווח דומה למדי לכל הנוסעים. בשתיהן הוא מצוין מלפנים ואפשרויות הכוונון מאפשרות תנוחת נהיגה טובה. בשתיהן מושבי הנהג נעים מעלה-מטה בטווח רחב ועוזרים לקלוע לטעמם של חובבי הישיבה הנמוכה והגבוהה כאחד. ב-B3 ההגה נע גם פנימה-החוצה אך בציר השני תנועתו מעלה מוגבלת מעט. בלאנסר אין אפשרות לכוון את ההגה לעומק, אך הדבר לא ממש מפריע לנוחות תפעולו.
צילום: תומר פדר
מאחור יש מרחב מצוין גם כן, כאשר הלאנסר מנצחת במרווח הברכיים וה-B3 במקום לראש. הספסל האחורי של הלאנסר רחב יותר ועדיף לשלושה, אך זה של הסובארו נוח יותר לישיבה, על אף שהמושב נמוך למדי והמסעד מעט שוכב. בתחושת הריפוד במושבים מנצחת ה-B3, אך כאן מתערבים גווני תא הנוסעים – וורסיות של שחור בסובארו לעומת שילוב בהיר במיצובישי – ומעבירים את הכתר שוב ללאנסר. גם עיצוב הפנים של הלאנסר מעט מוצלח ומודרני יותר – איכשהו פלסטיקי הניקל שלה נראים "נכונים" יותר מפלסטיקי הטיטניום בסובארו. זו האחרונה מצליחה להראות מעט מיושנת כבר בראשית ימיה, ודיפוני הכל-פלסטיק בדלתות, המתגים המיושנים והברגים החשופים בתא לא ממש עוזרים. החומרים, בשתי המכוניות, פשוטים למגע, וההרכבה לא מצטיינת – במיוחד במיצובישי בה מדבקת הניקל סביב ידית ההילוכים החלה להתפרק. ובכל זאת, גם בתא הנוסעים מדובר בניצחון למיצובישי, המהווה מקום נעים יותר לשהות בו.

תאי המטען הצליחו לבלבל אותנו. אין ספק שזה שבלאנסר גדול יותר, משמעותית, מזה של ה-B3, וטוב למדי גם באופן מוחלט. אולם הנתונים הרשמיים טוענים אחרת – כל המקורות נוקבים בנתון של 400 ליטר ללאנסר, בעוד הם חלוקים בדעותיהם לגבי נפח התא בסובארו, ונעים בין 375 ל-420 ל', פער זניח שלא אמור להיות בולט לעין...
בפועל מיקום הגלגל החלופי בסובארו גורר תא מטען רדוד מדי ולא נוח לשימוש, שצירי דלתו פולשים לתוכו בצורה שעלולה לפגוע בתכולה עדינה. בשתיהן ניתן לפתוח את דלת תא המטען רק מתוך הרכב או מהשלט.

מפרט ומכלול
בחינת פירוט האביזרים בשתי המכוניות מגלה רמת גימור ממוצעת לקטגוריה. גרסת הליסינג של ה-B3, הנקראת RX, כוללת חישמול סטנדרטי מלא, הגה בציפוי עור, תצוגת טמפ' חיצונית ותצרוכת דלק ממוצעת, בקרת שיוט, רדיו-דיסק MP3 לא מקורי הכולל שליטה מגלגל ההגה ושקע AUX עבור נגנים חיצוניים. הגרסה המקבילה ללאנסר, הנקראת Invite, כוללת את כל הנ"ל למעט בקרת השיוט, כאשר לכל החלונות מנגנון פתיחה בנגיעה (רק לנהג בסובארו), מחשב הדרך הוא מלא ומפורט יותר ומערכת השמע היא מקורית.
מחירה של ה-B3 בגרסת הבסיס הוא כ-116,000 שקלים, בעוד הגרסה המאובזרת שהגיעה למבחן, RXI, מוסיפה חלון גג חשמלי, פנסי ערפל קדמיים וחישוקים קלים, כולם בהתקנה מקומית ,ובמחיר כולל של כ-124,000 שקלים. מערכת המולטימדיה היא בתשלום נוסף של קרוב ל-10,000 שקלים וכוללת מסך מגע, DVD, מערכת ניווט ומצלמת רוורס. כל התוספות הללו מייקרות משמעותית את מחיר המכונית ואין בהן צורך אם אינכם חובבי גאדג'טים מוצהרים.
מחיר הלאנסר הבסיסית הוא 115,000 שקלים, כאשר תמורת 6,000 שקלים נוספים ניתן לרכוש את גרסת Instyle המאובזרת מקומית בחישוקים קלים, חבילת כרום חיצונית ופנימית, חיישני חנייה ודיבורית בלוטות'. קצת רושם, קצת תועלת, אבל לא קריטי.
צילום: תומר פדר
שתי המכוניות מציעות מספר רב של תאי אחסון שימושיים ברחבי התא. בלאנסר יש גם משענת יד במושב האחורי, אך יש לה מזגן פשוט לעומת בקרת אקלים מכאנית (ללא מסך) בסובארו. מערכת המיזוג של ה-B3 טובה, ולא התקשתה לקרר את יושבי השורה הקדמית, אך המזגן בלאנסר היה גורם גם לרוטקופ, במושב האחורי (אם לא היה מצליח להתחמק שוב), להתחנן שנוריד את העוצמה...
את הרשימה נסגור עם מפרט הבטיחות. הלאנסר מגיעה חמושה היטב: 7 כריות אוויר, כולל אחת לברכי הנהג, מערכת בקרת יציבות תקנית וחמישה כוכבים במבחן יורו NCAP. ל-B3 6 כריות, ואין בקרת יציבות (שתגיע, כנראה, במהלך שנה זו). הסובארו זכתה לארבעה כוכבים בלבד במבחן הריסוק האירופאי, בגלל חוסר בקרת היציבות וכנראה גם בשל חוסר בהתרעת חגורה לנוסע ולמרות שציוני ההגנה על מבוגרים וילדים דומים לאלו של הלאנסר.

ביצועים וחסכון
אם מבחינת האבזור לא ניתן ממש לבחור מנצחת, בפרק הדינאמי מתחיל להיפתח פער בין המכוניות, תרתי משמע. נתוני הבסיס של שתיהן דווקא דומים: מנוע 1.5 ל'; הספק מרבי של 109 מול 107 כ"ס לטובת הלאנסר (באותו הסל"ד בשתיהן); נתון מומנט דומה של כ-14.5 קג"מ, עם יתרון לבוקסר של ה-B3, המשיג אותו בסל"ד נמוך משמעותית; נתון משקל קרוב מאוד ותיבה בעלת ארבעה הילוכים ועם יחסי העברה דומים. בפועל, התמונה שונה לגמרי.
הלאנסר אולי לא חיית רמזורים, אך היא מאיצה מהר יותר למאה קמ"ש (14.3 שניות מול 15.1 לפי נתוני היצרן) ומגיעה למהירות גבוהה יותר (178 קמ"ש לעומת 167). על הכביש זה בהחלט מתרגם להפרש מוחשי. מנוע ה-B3 חלש ומגיב באיטיות, ובניגוד לנתונים, מסרב לספק דחף משמעותי בסל"ד נמוך-בינוני. לסובארו קו אדום ב-7,000 סל"ד, והמנוע יגיע עד לשם אם תדרשו ממנו (שזה שווה בערך 120 קמ"ש בהילוך שני...), אלא שרעש המנוע בסל"ד גבוה חולני וצורם במיוחד.
התיבה דווקא משתפת פעולה במצב ידני ומעבירה הילוך עצמאית רק בקו האדום, אבל פעולתה איטית ומהוססת. לתיבתה של הלאנסר אמנם אין אופציית טיפטרוניק, אך היא זריזה ונעימה יותר ומשודכת למנוע שמרגיש בשרני גם בחצי התחתון של טווח הסל"ד. בתור בונוס הוא מציע צליל נעים, כמעט ספורטיבי, בסל"ד גבוה.
צילום: תומר פדר
הלאנסר לא מנצחת רק בהעברת הכוח אלא גם בניצול האנרגיה. באופן עקבי לאורך היום הציגה הסובארו ק"מ/ל' אחד מתחת לנתוני הלאנסר, כאשר הנתונים נעו בין 12 לסובארו ו-13 למיצובישי בשיוט ל-8 ו-9 בהתאמה בעת מאמץ. בסוף יום הנהיגה המשותף (והנמרץ במקצת, יש לציין) סימנה הלאנסר תוצאה של 10.3 ק"מ לליטר, בעוד הסובארו נעמדה על 9 ק"מ לכל ליטר בנזין. בשיוט רגוע הכולל מעט נסיעה פרברית הצלחנו להשיג בלאנסר גם נתון של 15 ק"מ לליטר, כך שלאורך זמן היא בהחלט תהיה חסכונית יותר ממתחרתה.

נוחות והתנהגות
בסעיפים אלו התבררו ההבדלים במהירות רבה גם כן, כאשר כל מתמודדת מציגה יתרון חד-משמעי בסעיף אחד. כתר הנוחות הולך לסובארו. היא מציגה עליונות מבחינת נינוחות הנסיעה בכל מצב, כאשר המתלים הרכים מגהצים היטב את הגלים והשקעים ומנדנדים מדי רק במהמורות גדולות במיוחד. היא לעיתים מווברצת מעט ברצף של שיבושים, אבל תנועת המתלים הארוכה מצליחה להעלים מהנוסעים את רוב פגעי הכביש ברכות וללא טלטולים, גם בנסיעה איטית וגם בשיוט בינעירוני. אצל הלאנסר מתקבל ריסון מיידי יותר של תנועת המתלים, אך הם קשיחים מדי ובהחלט פוגעים בנינוחות הנסיעה. כשלעצמה היא לא גרועה, אך מול הסובארו ההפרש פשוט גדול. והוא גדל שבעתיים כשמוסיפים למשוואה את אלמנט הרעש – המיצובישי סובלת מרעשי כביש (בעיה ממנה סובלת גם הסובארו, אם כי במידה פחותה), מנוע ורוח מוגזמים, כאשר הדהוד האספלט מפריע בכל מהירות, אוושת הרוח מציקה מעל 100 קמ"ש ורעש המנוע חודר לתא הנוסעים באופן מעיק בעת שיוט מהיר באוטוסטרדה.

מהעבר השני, את התואר במדעי ההתנהגות מקבלת הלאנסר, ובפער גדול. זה לא שהסובארו רעה – היא מאוזנת מאוד, בטוחה מאוד ואוחזת היטב, אבל היא משלמת על רכות המתלים בנדנוד בעומס גבוה וסובלת מתת-היגוי טרמינלי כשלוחצים אותה חזק באמת. בכך אשמים בוודאי גם הצמיגים הירוקים שהורכבו על רכב המבחן, אך ההגה מציק גם ללא קשר אליהם. הוא קל מדי, בעל שטח מת במרכזו וחסר תקשורת כמעט לחלוטין. לא משהו שאנחנו לא רגילים אליו מסובארו, אך בגרסת ההנעה הקדמית הדבר מפריע יותר.
הלאנסר, לעומתה, הייתה בגדר תגלית. כבר בהפניית ההגה הראשונה מגלים את ההתנגדות לתת-ההיגוי, את הדיוק בפעולת המתלים, את ההגה המתקשר ואת איזון השלדה המעניק אחיזה מעולה והרבה הנאה. בקרת היציבות אמנם אגרסיבית יחסית, אך עם ניתוקה מתקבלת יכולת משחק-זנב נדירה בסגמנט. עם הסובארו אפשר לצלוח כבישים מפותלים מהר למדי ובביטחון. עם הלאנסר אפשר לעשות זאת עוד יותר מהר – וממש להנות מזה. כאילו משהו מהאחות הבכירה חלחל לו למטה אל הגרסה הבסיסית. אבוחצירות בפוטנציה שמוגבלים לקבוצה 2 בהחלט צריכים למקם את המכונית הזו גבוה ברשימת האפשרויות.
צילום: תומר פדר
מנצחת ומפסידה
בדרך הביתה היה לנו ברור איזו מכונית נעדיף. הסובארו אכזבה אותנו – היא אמנם מהמכוניות הנוחות בקטגוריה, אבל זה – יחד עם רמת הרעש בשיוט ובקרת השיוט – היו היתרונות היחידים שהציעה מול הלאנסר. וזה לא מספיק כדי לנצח מבחן. אולי עבור מי שנוסע המון מחוץ לעיר היא תהיה עדיפה, אך גם הוא ילין על תחושת הפשטות המוגזמת בתא הנוסעים ועל התחושה העצלה של יחידת ההנעה. הלאנסר, לעומת זאת, הפתיעה לטובה. היא הפתיעה כי הזכרונות מהמבחן לגרסת ה-1.8 ליטר לא היו טובים במיוחד – המחיר היה גבוה מדי ביחס לאיכות הפנים, היכולות והמתחרות. אך בגרסת הבסיס הזולה, המתחרה בשוק ציי הרכב, הקוביות פתאום מסתדרות טוב יותר – עם החישוקים הקטנים וכיול המתלים השונה הנוחות סבירה, במחיר הזה אפשר לסלוח לאיכות הפלסטיקה ויחידת הכוח לא בונה ציפיות שיכולות להתרסק. עכשיו רק נשאר למצוא צמיגים שקטים יותר שעדיין יתנו אחיזה טובה ולבקר מדי פעם בכביש מפותל... את החותם גלל עבורנו תומר הצלם, סובארואיד גאה (ומתלונן סדרתי) שהעדיף לבלות את עיקר המבחן דווקא במיצובישי.