לכבוד בואו של האביב וצאתה של השמש, החלטתי לשנות ממנהגי. הג'יפ השחור והמגודל – זה שאותו אני נוהג להציב ביהירות על מדרכת בית-הקפה – נשאר בבית, ובמקומו החלטתי להשתמש היום בווספה. למה לא? רכשתי אותה ממש עם בוא החורף והיא איננה חדשה לגמרי, אבל הגשם מנע ממני להוציא אותה מהחניה המקורה. בהתחלה הרגשתי ערום. לרגע חששתי שאף אחת לא תבחין שהנה הגעתי, לכן עליתי עם הווספה על המדרכה (תרגלתי את זה מראש), היישר לתוך השדרה, וחניתי מרחק נגיעה מהשולחן הקבוע שלי. את ההבדל יכולתי להרגיש מיד במקום. מבטים מעורבים של תיעוב וחנופה – שני סוגי רגש המבוססים על כוח. אני מקבל גם חיוכים של מתיקות וסימפטיה.
צילום: טל זהר
ה-300 מזכירה אמנם במראה את ה-250 המוכרת, אבל כמה נגיעות רטרו מוקפדות עושות את ההבדל בינה לבין השאר. את הצג הדיגיטאלי בלוח השעונים מחליפים שעוני חום ודלק אנלוגיים, המשלימים מראה קלאסי, במיוחד בתאורת הלילה העדינה. פס קישוט מסביב למושב, חישוקים כהים, קפיץ אדום ופתח אוורור בכנף ימין – כל אלו זורקים לאוויר רמזים ספורטיביים, כראוי לנפח המוגדל ולסגנון החיים שלי.
בינתיים האספרסו נוחת על השולחן. עוד חיוך מהמלצרית, וג'יפ שחור וגדול עולה על החנייה שממול. אף אחד לא מתרגש, אף אחת לא מתרגשת; המבטים עדיין מופנים ללבנבנה שלי שחונה פה על-יד. ביציאה, בדרך למשרד, אני חושב לעצמי כי ווספה שכזו בהחלט משפרת את האספרסו של הבוקר.
בתנועה של הבוקר הווספה עושה את ההבדל. גודלו של המנוע שמתחת לעטיפת הברזל הוא פחות מעשירית גודלו של מנוע של ג'יפ ממוצע – כמו אלו שתקועים פה עכשיו בפקק, אחד באחוריו של השני. המימדים הקטנים הזהים למימדי ה-250 מביאים אותי לקו הזינוק על מעבר החצייה, קו זינוק אותו אני חולק עם שורת קטנועים ממהרים. הוואריאטור של הווספה מדויק ומיידי. הזינוק נעשה ללא כל השהייה, ובזמן ששאר הקטנועים ממתינים לסימני החיים הראשונים, לחיבורו של הוואריאטור, אני כבר 10 מטרים לפניהם, מוצא ראשון את הפרצה בגוש המכוניות העומד.
תוספת 30 הסמ"ק נותנת לי יתרון אפילו על פני ווספה 250, שגם לה וואריטור מדויק ומנוע חזק. ההספק הסופי זהה כמעט לגמרי, ועיקר תוספת הנפח באה לידי ביטוי במומנט מתוגבר שמגיע מוקדם יותר (בפועל: כוח זמין בשלב מוקדם יותר). התוצאה היא בתאוצה. עד 80 קמ"ש היא אוספת מהירות בקצב שמשאיר מאחור גם קטנועים גדולים הרבה יותר. אח"כ אני כבר ממילא תופס את ה'פול פוזישן' ברמזור הבא...
הדרך לפגישה מתקצרת ואני מקדים. עוד קפה, עוד קצת זמן לעצמי ולמחשבות ותובנות. איכות חיים.

ממיסה קרחונים
אין בווספה מקום לקסדה שלמה. אני נכנס למשרדו המנוכר של קלמן את קלמן (האבא), המנוכר לא פחות. גם עו"ד יבשוש כזה לא יתאפק, ובסוף ישאל את השאלה – "על מה אתה רוכב?". התשובה "ווספה" מציתה להבה שמובילה להתקף זיכרונות נוסטלגיים מצידו. הוא נזכר בתקופת הלימודים – "אז דברים היו אחרת", הוא אומר. בסיום הפגישה הוא מתעקש ללוות אותי לדלת, ולא שוכח להפטיר בקול רם לתרצה הפקידה, כי עשרים הדקות הראשונות של העלאת זיכרונות – הם "על חשבון הבית". במעלית השקופה בדרך למטה אני אומר לעצמי שלמרות שהווספה פולטת פחות גזי חממה, היא עדין מצליחה להמיס קרחונים.
עם כל ק"מ נוסף אני מבין למה בפרוספקט היה כתוב שה-300 היא הספורטיבית יותר. המושב מעט נוקשה, לא משהו שישבן ענוג לא יכול לספוג, אבל זה בהחלט מורגש. המתלים הקשיחים מקפיצים אותי על כל מהמורה, אבל מנגד שומרים מצוין על הכיוון. בדרך להפקיד את טפסי המכרז אני רושם לעצמי כמה פאקים קטנים שלה: על ג'ק הצד אני לא סומך במיוחד, וגם פתח התדלוק שמתחת למושב מציף את תא המטען הקטן באדי דלק. טיפשי.
צילום: טל זהר
מגיעים. בחיי שזה הלך מהר – אני צריך להקפיד להשאיר יותר את הג'יפ בבית, בחיי. שומר הרחבה בכניסה לבניין לא מקפיד איתי יותר מדי, בניגוד לצעקות שהוא מנדב להררי השליחים על עדר הטיוואנים. בסך הכל גם הוא נהנה לראות את הקווים הקלאסיים. מי יודע איזה זיכרונות עולים אצלו? לאחר מסירת טפסי המכרז אני מהרהר לעצמי עד כמה יכול חפץ מתכת לשנות את תודעת היום יום.

בפרדס ליד השוקת
כבר כמה שבועות שאבא מבקש ממני לראות איזו פיסת קרקע שהוא מגלה בה עניין להשקעה. הווספה אינה מהירה במיוחד, אבל בהחלט מספיקה לתנועה מחוץ לעיר. מעל 100 קמ"ש, צבירת המהירות הופכת לאיטית משהו, ובסופו של דבר מתייצב השעון על סביבות 130 קמ"ש, מהירות שמאפשרת להישאר בקצב התנועה. הרכיבה באוויר הפתוח עוזרת לי להתחבר לעצמי ולטבע יותר מכל המאמנים האישיים המלוקקים הללו בסדנאות לפיתוח תודעה העצמית. הקרקע אגב, מתגלה כפרדס שכבר אינו מתוחזק. אני מציב את הווספה מתחת לעץ ומקלף תפוז. אולי כדאי להשאיר את הפרדס כמו-שהוא, לפחות לדורות הבאים, ולא לבנות פה עוד קניון מבטון?
צילום: טל זהר
לעת ערב אני מרגיש ביטחון כדי להבין שהרושם הנלווה לווספה אולי שונה משל ג'יפ אבל לא נופל ממנו בעצמתו. חמוש בתובנה זו אני מזמין ידידה לארוחת ערב. סוף סוף אני מוצא בווספה חיסרון של ממש – הנוחות למורכב. לא להיט. המושב קצר יחסית, והעדר משענת מותיר למורכב מקום קטן על מושב קשה. פתיחת רגליות המורכב משפיעה על הרוכב ומקשה על הורדת רגל לרצפה. אולי היה עדיף לבוא עם הג'יפ?

בסופו של יום
קל לפטור את הווספה כאביזר אופנה. כעיצוב רטרו של לייף-סטייל או כסוג של גימיק על שני גלגלים. אלא שהדברים אינם כה פשוטים. הווספה 300 היא קטנוע טוב, טוב מאד אפילו. לא מדובר בכלי זול, ותג המחיר נושק ל-34 אלף שקל, שהם 2 אלפיות יותר מדגם ה-250. בנוסף, קחו בחשבון עוד אלפייה בשנה לביטוח בגלל אותם 28 סמ"ק. לא מעט.
תמורת הסכום הזה מקבלים קטנוע זריז בעל היגוי מדויק, תגובת תמסורת נפלאה ומנוע חזק. בין החסרונות ניתן למנות את הנוחות – בעיקר לאורך זמן אבל גם בהרכבה, ואבזור מקורי דל יחסית. באופן מעט אבסורדי, יתרונה הגדול של ה-300 על פני ה-250 הוא דווקא בתוך העיר – זריזות ותאוצות מרשימות מאד.
אבל ההבדל בין השתיים הוא לאו דווקא במנוע אלא בתחושה הספורטיבית, עם המתלים הנוקשים יותר, שהופכים את ה-300 למושחזת וחדה יותר. מי שמחפש בקטנוע שלו קורטוב של ניחוח ספורטיבי, ויהיה מוכן לשלם – יבחר ב-300. את הכניסה הזו למועדון הפרימיום מצדיקה הווספה באיכות ייצור מעולה ובעיקר בעיצוב רטרו שובה לב.
לאתר פול גז לחצו כאן