אי שם ב-2002 קיבל אלון ביטון דו"ח חניה מעיריית ירושלים. ביטון ביקש להישפט, אך לא התייצב לדיון. לפיכך הוא הורשע ונגזר עליו קנס בסך של 150 שקלים. מיותר לציין כי ביטון לא היה מרוצה מהתוצאה ואת הקנס לא שילם למרות התראות שנשלחו אליו.
בסוף 2004 החליט ביטון להגיש לבית המשפט לעניינים מקומיים, בקשה לביטול פסק הדין בטענה שמדובר ברכב שאינו שלו. תחילה התנגדה עיריית ירושלים (הנתבעת), אך כעבור כשנתיים וחצי – בעקבות בקשה נוספת של ביטון – התרצתה והסכימה לביטול כתב האישום מחמת הספק. את ביטון זה לא סיפק והוא החליט לתבוע את עיריית ירושלים על הנזקים שנגרמו לו. לטענתו עיריית ירושלים התרשלה ברישום הדו"ח ובטיפול פניותיו.

השופט אברהם רובין מבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, הסכים עם ביטון ובפסק הדין הוא גם העלה זוג תהיות: 1. מדוע מלכתחילה נרשם הדו"ח על שמו של ביטון אם הרכב כלל אינו שייך לו. 2. מדוע סירבה העירייה לבטל את כתב האישום בפעם הראשונה, אך הסכימה לכך כשנתיים וחצי לאחר מכן – וזאת מבלי שחל כל שינוי בנסיבות?

אבל, בהגיע השופט למתן הפיצוי התחשב בהתנהלותו האיטית של ביטון. "התובע לא התייצב למשפט ואף לאחר שהורשע בהיעדרו לא שילם את הקנס מחד, ולא הגיש בקשה לביטול הדו"ח, מאידך", כתב השופט בפסק הדין. בנוסף, לאור העובדה כי ביטון לא הציג כל אסמכתאות להוכחת נזקו, הפיצוי המגיע "משקף אומדן מתון של הטרחה", אמר השופט.

ביטון זכה לפיצוי של 200 שקלים – בגין הטרחה שנגרמה לו עקב הצורך בהגשת בקשה שניה לביטול כתב האישום – ולעוד 150 שקלים בגין הוצאות משפט.
לעיון בפסק הדין – אלון ביטון נגד עיריית ירושלים
לאתר המשפט הישראלי פסק דין