לשלוחת מיצובישי בבריטניה יש עבר ארוך של גרסאות מיוחדת ללאנסר-אבולושן. רפליקת הראלי של מיצובישי אהובה מאד באיים הבריטיים, שם היא נמכרה הרבה לפני שאר העולם – בתקופה שמיצובישי ייצרה את הלאנסר-אבו רק עם הגה ימני; היבואן הבריטי פעיל ומאד ובאופן מסורתי מפיק סדרה של גרסאות משופרות, החזקות שבהן באופן קיצוני מאד, בסיוע ספקים מקומיים, אשר מזוהות תמיד על ידי צמד האותיות FQ בצירוף מספר כוחות-הסוס של המנוע המשודרג. גרסאות-הקצה בסדרות הללו הן מכוניות-על של ממש, ובעבר כבר הוכח בתכניות טלביזיה כמו טופ-גיר ובמבחני מגזינים כי הן יכולות להיות מהירות יותר במסלול מירוצים ממיטב האקזוטיקה האיטלקית או הגרמנית. מפלצות של ממש.
במקרה של לאנסר אבולושן X הנוכחית, כבר הספיקה מיצובישי-בריטניה הפעלתנית להפיק גרסאות משופרות עם 330 ו-360 כ"ס (לעומת ההספק המקורי של 295 כ"ס) – ועכשיו מגיעה המפלצת הבאה, הקיצונית והאולטימטיבית (בינתיים): FQ-400. הספק המנוע מוקפץ ל-403 כ"ס (על-פי הספירה הבריטית – ב-PS אירופי זה יוצא טיפה יותר אפילו) בסיוע מגדש-טורבו משופר וגבה קיבולת, מזרקי דלק חדשים, אינטרקולר משודרג, מערכת פליטה חדשה, ויחידת ניהול מנוע עם מיפוי חדש (אחרי 500 שעות פיתוח!). התוצאה היא לא רק נתון הספק פנומנלי אלא גם מומנט מרבי של 53.5 קג"מ (!) שמתקבלים ב-3,500 סל"ד נמוכים יחסית. לא פלא שה-FQ-400 מסוגלןת להגיע ל-100 קמ"ש בתוך 3.8 שניות בלבד (המהירות המרבית מוגבלת ל-250 קמ"ש). מיצובישי טוענת כי למרות השיפורים, המכונית נהיגה ונוחה לתפעול לחלוטין גם בתנאים שלא תוכננה עבורם כמו תנועה צפופה ואיטית.
המיתלים, שגם באבו X המקורית הינם בהחלט ספורטיביים, עברו את התהליך הרגיל של הקשחה והנמכה (3 ס"מ מלפנים, 2.5 ס"מ מאחור) , בסיוע קפיצי אייבאך ובולמי בילשטיין. חישוקי ה-"18 הוחלפו לקלים יותר (אך במידה המקורית) עם צמיגי טויו Proxes R1R אגרסיביים (גם הם במידה המקורית של 245/40-18) ומפשקי הגלגלים הורחבו ב-2 ס"מ קדימה ואחורה. מערכת הבלמים שודרגה גם היא עם קליפרים "מונובלוק" קלים בעלי 6 בוכנות מתוצרת ALCON העשויים סגסוגות אלומיניום "ברמה תעופתית" (לשון ההודעה לעיתונות), עם דיסקים חדשים צפים בקוטר 365 מ"מ (במקור: 350 מ"מ מלפנים, 325 מ"מ מאחור).
מיותר לציין שה-FQ-400 זוכה לטיפול קוסמטי הולם כולל אי-אלו רכיבים מקרבון, תוספות אווירודינמיות קדימה ואחורה וכן הלאה. בחרטום נמצא פנסי בי-קסנון שאינם קיימים באבו X הבסיסית, עם נורות PIAA מיוחדות. תא הנוסעים לא עבר מהפכה אך ניתן למצוא בו אי-אלו נגיעות המעידות על ייחודה של המכונית, כגון כינוי הדגם ומספר סידורי על ידית בלם היד.
צילום: מנהל
התענוג עולה לצרכן הבריטי החל מ-50,000 ליש"ט בהתאם לרמת הגימור, קצת יותר מ-50% מעל מחירה של אבו X סטנדרטית אך עדיין מחיר מציאה יחסית למכוניות ספורט אקזוטיות שהמשפחתית 4-דלתות הזו מסוגלת להראות להן את אגזוזה. עוד חדשות טובות: מיצובישי מעניקה לדגם אחריות מלאה של 3 שנים או 36,000 מייל ומרווחי הטיפולים הם בהחלט סבירים יחסית למכונית כל כך קיצונית, כל 8,000 ק"מ. יש גם רשימת אבזור בלתי ספרטנית בעליל הכוללת תקשורת בלוטות' מובנית, בקרת אקלים, מערכת ניווט המבוססת על כונן קשיח, ממשקים ל-iPod ונגני MP3, בקרת מערכת שמע על ההגה, 7 כריות אוויר, מושבי רקארו קדמיים ומערכת שמע רוקפורד-פוסגייט רבת עוצמה.

מן הראוי להזכיר כי אין זו ה-FQ-400 הראשונה. מיצובישי-בריטניה כבר עשתה זאת בעבר, על בסיס הלאנסר אבו VIII. ולסיום, חשוב להבהיר: מדובר בפרוייקט פרטי של שלוחת מיצובישי הבריטית, מה שאומר שמדובר במכוניות הגה ימני בלבד. במלים אחרות, אתם ל-א יכולים להביא אחת כזאת ארצה, גם לא ביבוא אישי/מקביל...