מתישהו בסוף שנות ה-70' התעוררו ראשוני היפנים שחשבו איך מגדילים את הביזנס שלהם, ונכנסו לשוק האופנועים האמריקאי הענקי. אחרי שהשוק האירופאי כבר החל להחליק בצורה נאה לכיסם, התיאבון לא פחת וארה"ב מאד קסמה להם. הפתרון היה פשוט ולא דרש גאוניות יתר - הם הסתכלו מה האמריקאים כל-כך אוהבים בהארלי-דיווידסון וניסו לעשות את אותו הדבר. אפשר להגיד בזלזול שהם בסך הכל העתיקו (והארליסטים בוודאי אומרים את זה. בזלזול) אבל ככה בעצם נולדו להם הקאסטומים היפנים, עם אופי משלהם. היום לכל אחד מארבעת היצרנים היפנים יש זרוע אמריקאית עם היקף עסקי שלא היה מבייש רשת המבורגרים זעירה מטקסס. עכשיו בואו נחשוב רגע - אם ליפנים מותר, אז למה להארלי אסור לעשות אותו דבר - רק בכיוון ההפוך?
הארלי עסוקה כבר כמה שנים בלחפש איך להתרחב לצדדים. בסוף שנת 2006 באה ההפתעה הגדולה, ובמונחים של הארלי זו הייתה ממש פצצה; בתערוכת קלן, גרמניה, היא הציגה גרסה חדשה למשפחת הספורטסטר: XR1200.
יש באופנוע הזה הרבה דברים שונים מבכל הארלי אחר והרשימה ארוכה, אבל נתחיל בעיקר: קודם כל, האופנוע נחשף לראשונה לעיני העולם באירופה ולא במולדתו ארה"ב. הדבר השני הוא שהארלי מצהירה שמדובר באופנוע שיימכר אך ורק מחוץ לצפון אמריקה. לראשונה היא מייצרת אופנוע לא לאמריקאים, כשבמרכז הכוונת שלה ציבור הרוכבים האירופאי. רק השנה היא נכנעת לביקוש ומתחילה למכור אותו גם בבית. תרגיל שיווקי מבריק? בהחלט יכול להיות, אבל זה לא באמת משנה.
הארלי, ספורטסטר, אחרת
הספורטסטר החדש מקבל את צמד האותיות XR, עם רמיזה לדגמי ה-XR750 בעברה של הארלי שהתחרו בהצלחה במסלולי העפר (משם אגב, מקבל האופנוע את צורתם של מיכל הדלק הקטן יותר ושל יחידת הזנב המעוגלת). רמיזה דקה שמדובר באופנוע ספורטיבי יותר. אבל אם נדמה לכם שהארלי קמה בבוקר והחליטה לייצר CBR למשל או אפילו, נניח, מעין סוזוקי בנדיט מודרני ואמריקאי, נבהיר את זה כבר על הפתיחה - ממש לא. ה-XR החדש הוא קודם כל הארלי, אחרי זה הוא ספורטסטר ואחרי כל אלו הוא משהו חדש ואחר אצלה, שמנסה לפנות לקהל רוכבים שעד עכשיו עצר את עצמו מלרכוש הארלי, כי בסופו של דבר מדובר בקאסטומים שמעצבנים אותם. אנשים שלא קנו הארלי כי הוא היה, ובכן, יותר מדי הארלי.
תנוחת הישיבה ב-XR החדש היא עוד דבר מאד שונה. תשכחו מתנוחת הישיבה האופיינית, כי על ההארלי הזה יושבים "רגיל" יחסית. המושב נע מעלה כ-7 סנטימטרים תמימים, כשמחצית מהמרחק הזה מגיעה מהגבהת גחון האופנוע מעל הקרקע לטובת מרווח הטיה. גם בסיס הגלגלים מתקצר מעט, זווית ההיגוי מתחדדת ואחד השינויים המהותיים ביותר - במקום גלגלי "16 ו-"21 (בדגם ה'קאסטום' של הספורטסטר) יש "17 ו-"18.
את המנוע הענקי במרכז האופנוע אי אפשר לפספס. מדובר באותה יחידת כוח בנפח 1,200 סמ"ק, מקוררת אוויר כמובן, שמ-2007 מקבלת גם הזרקת דלק. בולט בנוכחותו (ומפריע בעין) מצנן שמן חדש בצידו השמאלי של המנוע; בצד השני יש כונס אוויר נאה.
רוצים לשמוע עוד משהו שיפיל אתכם מהכיסא? הזרוע האחורית החדשה עשויה מאלומיניום ומלפנים יש צמד דיסקים מרובעי בוכנות, ואם תסתכלו דרך החלון תראו את המשיח מגיע על חמור לבן.
תעבוד לאט
מבחן דרכים מתחיל תמיד באיסוף האופנוע מהיבואן, ואחרי זה רכיבה קצרה הביתה; המבחן עצמו, תכלס, מתחיל למחרת. הפעם זה עבד אחרת: במקום 15 ק"מ מנהלתיים בדרך הביתה, הדרך התארכה לי בערך פי 10. האופנוע הזה כל-כך מסקרן שלא יכולתי להתאפק ורק רציתי לרכב עליו וכמה שיותר. הבווום הגדול הגיע בירידה לאיילון כשמשכתי גז עד הסוף וה-2-1-2 רעמו כמו שרק הארלים רועמים ונשמעים - כמו איזה עדר סוסים במערבון.
מאותו רגע כבר המשכתי בלי כיוון מוגדר, רק לאן שהאופנוע מושך.
בעיר מנוע הוי-טווין הגדול הוא כולו ויברציה אחת גדולה, וזה עוד אחרי שלפני שנים אחדות כל הספורטסטרים קיבלו תושבות מנוע משוככות. להארליסטים הויברציות הן לא משהו חריג אבל כל אחד אחר שלא נושם כרום בקביעות, חוטף מזה קצת שוק בהתחלה. כך או כך זה אפילו קצת משעשע לעמוד ברמזור ולראות את הידיים עולות ויורדות יחדיו מעלה ומטה בקצב, ולהרגיש את השעון משקשק בפחד מתחת לכפפה. כל האופנוע רועד בעמידה וזה מתנקז ישירות לכידון הרחב, לידיים ומשם עד לקסדת הרוכב.
ברגע שנותנים גז הרעידות נעלמות והעסק הופך לחלק ונעים. בערך ב-2,500 סל"ד (להארלי הזה יש שעון סל"ד גדול במרכז הכידון; מד המהירות הוא דיגיטאלי, קטן ובצד) מתחילה הסחיבה שהולכת ומתגברת עד אזור ה-5,000. אין שום בעיה להמשיך הלאה בקלילות עד לקו האדום ב-7,000. אבל אם יש משהו שלומדים מהר על הארלי זה לא למשוך את המנוע למעלה; קודם כל כי אין ממש טעם ואחרי זה כי זה לא כיף כמו לשמור אותו למטה. פוזה ספורטיבית או לא, יש לו בדיוק את אותו מנוע עתיק כמו של שאר המשפחה. אם מעלים הילוכים ומאלצים את הסל"ד לרדת, אבל נשארים עם הגז פתוח - הסאונד והתחושה הם משהו שאין כמעט בשום אופנוע (אם ה-MT-01 של ימאהה עולה לכם בראש – תשכחו מזה, הם שונים מדי ולא נכנס לזה עכשיו).
אפרופו הילוכים, להארלי יש 5 כאלו. התיבה כבדה ואיטית אבל במקביל היא מאד מדויקת אם מקפידים להוביל את הרגלית בהחלטיות. צריך לתת לה את השהות הקצרצרה אחרי סגירת הגז ומשיכת הקלאץ', ורק אז להעביר. אם תתעקשו להחליף בלי קלאץ', תגלו כמה תנופה יש למנוע 1,200 סמ"ק אמריקאי שעובד לאט ויש לו גלגל-תנופה ששוקל כמו מנוע יפני קטן. סגירה רגעית של גז לא מעבירה חמצן למנוע, אבל הוא ימשיך בשלו באותה מהירות, ורק אחרי כמה שניות יוריד קצב.
כל אלו מכתיבים אופי רכיבה אחר. לאו דווקא רגוע יותר, אלא מתחשב יותר. המכאניקה הפנימית של ההארלי דורשת הבנה וצריך להגיע איתה להסכם מסוים כדי שתעשה מה שרוצים ממנה. הקאלץ' מצידו, לא דורש שום הבנה או הסכם - הוא צריך שיפעילו עליו כוח, אינעל אביו, הוא וכל הקפיצים החזקים שיש לו שם בפנים! תשאלו את יד שמאל שלי.
כאמור, על ה-XR יושבים גבוה יותר מאשר על כל הארלי אחר. התנוחה כמעט ניטרלית - לא שוקעים אחורה ולא רוכנים בה קדימה. הרגליות נעו מהפוזה הקאסטומאית יותר מדי אחורה. הידיים מונחות בערך בגובה החזה וזה עובד יופי, אבל המנופים לעומת זאת, יותר מדי הארליסטיים. 5 דקות עבודה של מהנדס יפני היו משאירות אותן עם פונקציונאליות דומה ברבע המשקל (אבל אז זה לא היה הארלי), ואם גייסנו כבר עזרה מבחוץ - שיטפל גם ברגליות הרוכב שבכל הזדמנות כשאין עליהן משקל, מתקפלות באופן תמוה כלפי מעלה. שאר המתגים רגילים לגמרי. האיתות הוא כמו בבימרים - כפתור בכל צד של הכידון, והוא מפסיק אוטומטית. הגימור וההקפדה על פרטים כמעט מושלמים (בעיקר אם מתעלמים לרגע מהבורג במרכז ציר ההיגוי שנראה כאילו הגיע מ'הום-סנטר').
על הגז
במקום לנסוע הביתה כאמור, אני מבצע עיקוף גדול שבסופו מביא אותי לכביש שבין צומת מודיעין וראש העין, כביש 444. המפגש הראשון עם כביש מעט מפותל מתחיל להציף ולחדד עוד מתכונות האופי השונה של ה-XR. אחרי התחושות הנעימות מהמנוע מגיע תורם של הסיבובים, משהו שבשאר דגמי הספורטסטר (או הארלי בכלל) קצת מתעלמים ממנו.
אחד הרגעים המגניבים ברכיבה ספורטיבית הוא הרגע בו נשמע צליל המתכת של גששי הרגליות באספלט. ההכרה שהגעתם לקצה כלשהו גורמת לאיזה חיוך אהבלי בקסדה, רק שבהארלים הרגליות יכולות לגעת גם במעבר נתיבים זריז מדי על כביש ישר. ב-XR זה כבר לא ככה ומרווח ההטיה גדול משמעותית. עכשיו, רק לפני שנמשיך לשאלה איך הוא מתנהג בכביש מפותל, נעשה איזה תאום ציפיות קטן. יש פה אופנוע ברזל ששוקל בלי נוזלים רבע טון(!), המנוע לא חזק במיוחד וזרוע האלומיניום הנאה מוחזקת על-ידי צמד בולמים פשוטים. גם את מיכל הדלק קשה לחבק בגלל צורתו (למרות שמסנן האוויר נע אל מתחת למיכל), ואילו לכף-רגל ימין מפריעה כוסית נוזל הבלם האחורי. בקיצור, הציפיות שלי לא גבוהות במיוחד.
אבל העסק עובד לא רע בכלל, תודה ששאלתם. אחרי שמתרגלים לכך שאפשר להוריד אותו בבטחה בלי להפגיש אותו עם האספלט בסימן הראשון של פנייה, הקצב עולה. הוא לא נופל פנימה ולא מתנגד בעיקשות לשינויי כיוון, הוא מגיב היטב לפקודות וזורם עם הרוכב. הראשונים לאותת ולבקש הורדת קצב הם הבולמים מאחור, אבל מי שבאמת מכתיב אופי רכיבה אחר הוא המזלג. הוא הפוך, מגיע מבית טוב (שוואה) ואפילו בקוטר מרשים של 43 מ"מ, אבל כשדוחקים אותו קדימה עם כל המשקל הזה - לא צריך הרבה כדי שיתחיל להתעוות. אם תחברו לזה בלמים שהם אמנם חזקים אבל הפידבק מהם בינוני מאד, תקבלו אופנוע שהדבר האחרון שעושים איתו זה בולמים אל תוך הפניה.
אם יש משהו שההארלי הזה שונא זה שאומרים לו שהוא מהיר מדי בכניסה לפניה וצריך לעשות עם זה משהו. ואם הוא שונא משהו, גם אתם לא תאהבו את זה. כניסה מהירה מדי, והכל מתחיל להתקלקל ותמצאו את עצמכם לא על הקו, לא על הגז, ובתקווה - גם לא על איזו גדר. מצד שני, אם תפעלו כמו שהוא אוהב, וזה אומר לרכב חלק מאד ולהגיע במהירות נכונה לפניה, לשמור על קו שהולך ונכנס באופן הדרגתי, ואז לתת גז מלוא החופן – לא תאמינו כמה מהר אפשר יהיה לתפור ביחד את הכביש. עכשיו אתם זוכרים מה הקטע של המנוע, נכון? הילוך גבוה, סל"ד נמוך וגז פתוח לרווחה. אדיר!
סוד הקסם
ישבתי וקראתי שוב את הפסקאות לעיל, ואני מקווה ומאמין שאתם מצליחים לקלוט שבין השורות צפה ועולה האהבה שלי לאופנוע הזה. אהבה כנה ואמיתית, כי נגנבתי עליו לגמרי. את הביקורת אי אפשר לפספס אבל גם לא מעט נקודות חיוביות יש בספורטסטר הזה, שמנסה - ומצליח - להיות אח שונה מאד במשפחה שלו. באופנועים מסוגו הקסם הוא לא משהו שנמדד בכ"ס, ק"ג, ויכולת הספיגה של המתלים או הרגש בבלמים, הוא משהו נוסף שנכרך באופנוע כדי להשלים את החוויה, וזו ממש לא חסרה פה. זה יכול להיות בגלל הסיפוק שמגיע כשמצליחים לרכב עליו מהר למרות החסרונות, הפשטות והתכליתיות המכאנית שלו, או אפילו בגלל העובדה שהוא מגיע עם לוגו של יצרן שתחילת דרכו היא בתחילתה של המאה הקודמת, וזה משהו שמדבר אליכם.
הארלי לא עשו את מעשה היפנים של שנות ה-70 וה-80. הם לא הלכו וייצרו אופנוע אירופאי. ממש לא. הם עשו רק חלק קטן מהדרך ולקחו ספורטסטר אמריקאי למהדרין, ושיפרו משמעותית את התכונות הדינאמיות שלו. אם לשפוט אותו בסולם ביצועים של יפני או איטלקי ממוצע, הוא לא יצליח, אבל ממילא לא שם נמצאת התחרות שלו.
הפניה שלו היא לאלו שממש רוצים הארלי אבל עד עכשיו נמנעו בגלל שההתפשרות ביכולת הדינאמית הייתה מוגזמת מדי עבורם. הם לא היו מוכנים לקבל את תנוחת הישיבה, את מרווח ההטיה המגוחך ואת הסרבול וההתנהלות האיטית. הם כן רצו דברים אחרים. עבור אלו ההארלי הזה יכול בהחלט להיות הראשון. אם לשפוט על פי הביקוש וההתעניינות באירופה – הניסיון הזה של הארלי הוא מוצלח מאד והיא איתרה נישה חדשה ופורחת. אותי הקסם של האופנוע הזה קנה. לא פספסתם את זה, נכון?
למבחן המלא באתר מגזין פול גז, כולל טבלאות, הסברים טכניים וגלריה – לחץ
כאן
