המעלה המסולע בחורשן מעולם לא נראה כל-כך רע. שנים שאני מגיע לפיסת שביל הזו, ושנים שאני עובר על פניה עם כמעט כל כלי רכב שמסוגל להתמודד עם השיפוע החריף, מדרגות הסלע הגבוהות וקוקטייל של הצלבות, דרדרת, פודרה ומשטחי סלע. טיפסתי כאן בשרב מטורף והחלקתי את דרכי בשיפוע בימי גשם, בין קוצים יבשים לבין ניחוחו העשיר של יער האורנים לאחר גשם כבד. הרבה יותר מעשור חלף מאז פקו ברכיי בפעם הראשונה למראה המעלה הלבן שמאז אותו רושם ראשוני כבר הפכתי להיות אדיש כלפיו.
ואדישות – כמו גם זחיחות דעת – יכולים להיות מסוכנים מאוד ברגעים ממש קריטיים. מתחתית המעלה השביל הלבן נראה פחות-או-יותר אותו הדבר. אולי קצת יותר רחב ואפילו יותר מתון. כמעט כמוני נראה שהמעלה הלבין, השמין והזדקן מעט. קורסים על פני קורסים של נהגי האמרים צבאיים מבסיס הדרכה צמוד, שינו את פני השביל שהיה פעם נחלתם הבלעדית של אופנועי שטח ורכבי שטח אזרחיים רבי יכולת. הוא נראה לי קל יותר מהרגיל ובהיותי מאחרי הגה של רוביקון קצר, הייתי זחוח. והיה גם קצת בטחון מופרז.
אני הרי חמוש ברכב השטח הכי מצויד שיש עם הילוך כוח קצר במיוחד, שתי נעילות דיפ', צמיגי שטח בקוטר '33 ומהלך מתלה שיגרום רגשי נחיתות למתעלמת קרקע. כיוונתי את החרטום הקטום ישר לעבר ענן צחור והתחלתי לטפס לכיוון סוף ההר. הרוביקון לא מתרגש מהשיפוע, המנוע בקושי על 1500 סל"ד נוהם לו מתחת למכסה – והשביל שממנו התחלתי הולך ומצטמק במראה הפנימית. לא נבהלתי מהשיפוע החד שמוכר לי אינטימית ולמרות שלא סובבתי גלגל עליו מזה זמן רב חשתי בבית. אלא שאז הגעתי לחלק התלול ביותר ואותו מעבר שהייתי חולף מעליו בהנפת גלגלים פוטוגנית, נטחן כדי פודרה דקה ממנה מבצבצות אבנים גדולות שנקרעו ממדף הסלע בגלגליהם הגסים של האמרים צה"ליים. גל קור חלף בעמוד השדרה שלי מקפיא באחת את כתם הזיעה שהחל לצמוח בגב החולצה. השיפוע תלול מדי, המכונית בזווית בלתי אפשרית ולעצור עכשיו תגרום מייד לכישלון המעלה. מבלי להקדיש יותר מדי מחשב לעניין, ברפלקס אם תרצו, אולי בעצם ניסיון, המשכתי בקו ההתקדמות המקורי ורק שלחתי יד מהירה למתג הנעילה האחורית, נורית קטנה הבהבה ואז הפסיקה והרוביקון החרדלי מתח רגליים טופף וחלף מעל לניסואז המסולע הזה מבלי שמשהו אפילו יגע בגחונו.
לא מאמין שהצלחתי להגיע למעלה מבלי להסתבך כלל, תוך כדי שאני מסדיר נשימה אני רואה את הדיפנדר הישרדות לוקח קו אחר לגמרי, ומגיע מעלה כמה דקות אחרי. הייתי כל-כך מבסוט מהעניין שהייתי חייב לרדת ולנסות זאת שוב.
צילום: פז בר
רבי סרנים
שני הניצים במבחן הזה מתחילים, פחות או יותר, באותו הזמן. הג'יפ משתחרר מהשירות הצבאי עם תום מלחמת העולם השנייה ומקבל ב-45' את הסימול CJ, לנד רובר מתחילה לייצר רכב זול ועמיד לבריטניה המתאוששת רק שלוש שנים מאוחר יותר שהם מתבססים על ההנדסה של ג'יפ וחלקי מרכב מאלומיניום תעופתי – עודפי חומר וידע מהמלחמה הגדולה ההיא. שישים שנים עברו מאז, שנים בהן עולם הרכב השתנה כמה וכמה פעמים וגם CJ ו-לנדרובר השתנו – קצת. ה-CJ הפך ל-TJ שהפך ל-JK, הלנד רובר סדרה 1, הפך לסדרה 2 ו-3 ולבסוף לדיפנדר. אולם במשך שישה עשורים שום דבר מהותי לא באמת השתנה – השתפר בטח – אבל לא השתנה. המבנה הבסיסי נותר בשניהם שלדת סולם גמישה הנחה על שני סרנים חיים. המנועים האורכיים מניעים את כל הגלגלים דרך טרנספר עם יחס קצר ושימושי (הנעה כפולה קבועה בלנדרובר עם דיפ' מרכזי). הג'יפ שומר בקנאות על המראה המקורי שלו והלנדרובר מתעקש להיוותר במחלצות אלומיניום כאבותיו.
ועתה הם כאן אצלנו בגרסאות החדשות והמעודכנות ביותר למפגש שעשוי להיות – אם לשפוט לפי הכיוון שעולם רכבי השטח/פנאי מושך אליו – אחד האחרונים מסוגו אבל אני מקווה מאוד שלא.

הרוביקון הקצר הוא פרי יבוא אישי מארה"ב. מכשירי תנועה, למרות הצהרות בעבר, אינם מייבאים את גרסת הרוביקון של הרנגלר (ראה מבחן לגרסת אנלימטד בגיליון שטח 47) כך שהמטלה נופלת – על כתפינו. מי שיהיה מוכן להתמודד עם נפתולי הבירוקרטיה יקבל לבסוף בחניית ביתו את אחד מכלי השטח המתוקים ביותר שיש. כבר התייחסנו בעבר לרוביקון שקיבל – כבר מהבית – ארסנל שטח מלא אשר הופך את סדנאות השיפורים למיותרות כמעט. ברשימת האיבזור התקני תגלו סרנים מחוזקים (דנה 44), דיפ' אחורי מוגבל החלקה ונעילות לדיפ' האחורי והקדמי. צמיגי שטח 33', ניתוק למוט מייצב קדמי, מגני סף, Low זחילה ביחס 1:4.1 (מול 1:2.72 ברנגלר "רגיל") כשלזה נוספת כל רשימת האיבזור של דור הרנגלרים האחרון: גג ודלתות פריקים, מערכת שמע של אינפיניטי, אפשרות לשטוף את רצפת המכונית בצינור מים ועוד. המכונית שהתייצבה למבחן יובאה ארצה עם תיבת הילוכים ידנית בעלת שישה יחסי העברה – בהחלט נדיר בנוף האוטומטי שלנו.
דיפנדר "הישרדות" הוא כמובן תוצר של מחלקת השיווק בחברת המזרח. בעוד שהדיפנדר הקצר הרגיל הוא בריה די נחמדה אך נחבאת לכלים, לגרסת "הישרדות" חישוקי גלגלים מבהיקים (דיסקו 97' מקוריים ויקרים מסוליהול!), מגיני סף, ברזנט וקשת בטיחות, פגוש וכננת. עוד באמתחתו מנוע הדיזל החדש בנפח 2.4 ל', תיבת הילוכים ידנית עם שישה יחסי העברה וטרנספר עם דיפ' מרכזי ננעל ו-Low שימושי ביחס 1:3.27.
צילום: פז בר
מצד אחד שתי המכוניות הללו דומות מאוד, מצד שני הן מאוד שונות. הדיפנדר מיוצר בנפח קטן – פחות מ-30,000 יחידות בשנה – במפעל יחיד בעולם ומיועד בעיקר לשווקים מתפתחים ולשוק הביטחון. ככזה היצע המנועים עומד על אחד (דיזל 2.4ל') ואין תיבת הילוכים אוטומטית. גם רמת האבזור נעה בין שתי רמות: מינימאליסטי ובסיסי וכל הרחבה של זה תלויה במוטיבציה של היבואן המקומי.
מול זה יש את הרנגלר אשר נמכר בעיקר בארה"ב כרכב "כיף" לצעירים, הוא מיוצר במספרים גדולים הרבה יותר ומחירו עממי ונגיש. היצע המנועים רחב וכולל שני מנועי בנזין ודיזל אחד כך גם רמות האיבזור רבות – מגרסת הנעה אחורית צנועה ועד לרוביקון המאובזר.
לשני הכלים יכולת רבה ושניהם כאן למפגש פגושי ברזל וסרני פלדה.

מעלות
בדרך לחורשן לא היה קשה לבחור במכונית הנעימה יותר. הרנגלר עם גגו הקשיח ומנוע הבנזין החרישי היה הרבה יותר נעים ונינוח על הכביש מאשר הדיפנדר. מולו הדיפנדר מציג רעש מנוע נוכח ולכיסוי הברזנט המקומי נטייה מרנינה להתנפנף ברוח. מצד שני אם אתם אוהבים את זה תחושת ה"משימה" בדיפנדר היא הרבה יותר חדה ומכניסה למצב הרוח הנכון כבר בהתחלה. מאחרי הגה הרוביקון הנסיעה היא פרייבטית לגמרי – כולל עוצמת הקול שבה יש לשוחח עם הנוסעים.
שתי המכוניות אינן מכוניות נהיגה ואם להיות כנה, כל פרייבט שפוף בשווי שימוש 1 יהיה עדיף על כביש מפותל. עם זאת שני בריוני השטח אינם מפגינים התנהגות מסוכנת וינועו בקצב התנועה או מהר ממנה בכביש הפתוח ויתנהלו באופן נמרץ בכביש מפותל. לדיפנדר ההיגוי העדיף (ברוביקון הוא קל מדי ועמום לגמרי) וזמינות הכוח של מנוע הדיזל ותיבת ההילוכים עם ששת יחסי ההעברה שומרת את הקומקום הזה ברתיחה כל העת. להנעה הכפולה הקבועה יתרון ברור באחיזת הכביש ומנוע הדיזל החדש חסכן ביחס ל-V6 שברוביקון.
ואז הגיע החורשן והרוביקון נסע עליו אוטוסטראדה. שיפועי צד, מדרגות גבוהות, דרדרת ומה לא. ההר השליך לעבר הג'יפ החרדלי את כל הארסנל שיש לו. והרוביקון כאילו חייך בביישנות ופשוט טרף אותו. מעולם לא נסעתי על פני ההר הזה בכזה בטחון, שלא לומר זילזול, שאני מסוגל להתמודד בכל אתגר. וזה להזכירם עם מכונית סטנדרטית מהמפעל! ירדתי את המדרגה האחרונה ופשוט חיבקתי את ה-MTR'ים המאובקים "איזה מותק"!
צילום: פז בר
שלא תחשבו לרגע שהדיפנדר לא עבר משהו. מצויד ביחסי העברה קצרים, מנוע דיזל חזק וניהול מנוע שמונע דימום, גם בעומסים הגבוהים ביותר. ישנה כמובן בקרת משיכה מהיעילות ביותר שאני מכיר ובאמת שלא משנה כמה גבוהה ההצלבה, הדיפנדר לא ממש מתרגש. תנוחת הישיבה המוזרה בכביש נראית פתאום הגיונית ומאפשרת ראות טובה יותר לנהיגת סלעים,. מצד שני הדיפנדר חש נוח פחות בשיפועי צד ועל פני אותם מכשולים שהרוביקון עבר בקלות יחסית, היה על נהג הדיפנדר להלחם ולהתאמץ מעט יותר כדי להתגבר עליו.

אסים וקשתות
מהחורשן שמנו פעמינו לעמק הירדן – דרך השטח אלא מה. שם, על פני שבילי העמק הפתוחים והמהירים מתגלה נקודת תורפה של הרוביקון: יחס ההעברה הגבוה – High. שהוא פשוט ארוך מדי ולתיבת ההילוכים הידנית אשר למרות ששת הילוכיה, נגועה בחורים בין יחסי ההעברה. זה בלט בעבר כשנהגנו ברוביקון אנלימיטד בחולות, וזה בולט עתה כשהמנוע החדש (חדש ברנגלר עתיק בקרייזלר) למרות 200 סוסיו ונפח של 3.8ל', נופל מתחת לעקומת היעילות ולא מפיק דבר זולת קללות נמרצות של עבדכם.
הדיפנדר כאמור רחוק מלהיות מכונת נהיגה, אולם זמינות הכוח המצוינת, מתלים מרסנים ומכוילים היטב והגה עב משקל ומתקשר מאפשרים צליחת שבילים מהירה באופן מעורר. על גבה של רמת סירין בשלהי קיץ הדרכים מלאות גרגרי אדמה מתפוררת, האחיזה מועטה ופוחתת ככל שעולה הקצב והדיפנדר עם החיבור המיידי שלו לקצות העצבים, נחמד הרבה יותר מהרוביקון המלוקק.
בתחום הבלימה שתי המכוניות לא מצטיינות ולשתיהן בלמים ספוגיים ורכי-נשיכה. הרוביקון נהנה מיתרון כאן בעיקר בזכות משקלו העצמי הנמוך יותר (כ-100 ק"ג) ומרכז כובד שפוף יותר.

פיש אנד צ'יפס
הדיפנדר הוא לגמרי גרעין קשה. רוב האנשים שאני מכיר אשר יעלו בפעם הראשונה מפרייבט לדיפנדר יהיו מזועזעים – לא פחות. מצד שני עבור מי שכבר נמצא בזירת ההצלבות, מספקת גרסת הישרדות של הדיפנדר כלי מרתק וסקסי שמוכן לצאת לשטח כבר מאולם התצוגה. בהתחשב באפרוריות שבה מגיע אותו דיפנדר 90 ברזנט מאנגליה – הרי שהישרדות הוא לא פחות מהעליזות בהתגלמותה. חשוב להזכיר את הכננת היקרה והשימושית, מיגוני הסף שישנם וחישוקי הסגסוגת הנאים שמחליפים גלגלי פלדה מלאה חקלאיים לגמרי. והוא זמין, מיובא מאופן סדיר בידי יבואן מוכר ועולה כמו גרסה מאובזרת של רכב פנאי רך.
צילום: פז בר
הרוביקון הוא סוכרייה אמיתית. בוודאי בגרסה הקצרה והחרדלית שהגיע למבחן. הג'יפ מגיע מוכן לקרב כבר מהבית ובאמת שלא דורש יותר ממיכל דלק מלא כדי לקפוץ ישר לשטח – כל שטח. אולם הוא אינו מיובא ואפילו בהזמנה מיוחדת לא תוכלו לקבל את זה. רק דרך הצינורות האפרוריים של היבוא האישי. מצב הכלכלה והמטבע היום הוא כזה שיבוא אישי של רוביקון יהיה מושך מתמיד ויאפיל אפילו על המחיר של הגרסה המרוככת שמשווקת כאן בסדיר. היכולת של הרוביקון לשנות פניו מרשימה מאוד והוא אינו מעניש על הכביש כפי שחששנו בתחילה. הגג הקשיח הפריק, מערכת ההנעה רבת היכולת ואיבזור ההנעה והנוחות העשיר – הופכים אותו לאחת המכוניות הנחשקות ביותר בראש פירמידת סגמנט הסלעים – מכונית שאם רק הייתי יכול, הייתה חונה בחניה שלי.

פורסם בשטח 48 (גיליון דצמבר 2008)