עם הערבה יש לי רומן ארוך, עתיר עליות ומורדות – הטראומה שהשאיר בי השירות הצבאי שם בקצה אחד של הסקאלה וטיול אופנועים בגשם, כשנחל צין עולה על גדותיו סביבנו, בקצה השני והבלתי נשכח. אומנם הופתעתי מעט לגלות את שפע שירותי התיירות שמציעה הערבה, תיכונה ודרומית – את לילות הלפני והאחרי תמיד העברתי בשטח או אצל חברים – אבל את הקסם המדברי של הנופים הפתוחים והקשוחים הכרתי היטב. זו הסיבה שכשהגיעה ההזמנה להצטרף לטיול טרקטורונים של מועדון קאן-אם ה"כן" הגיע כמעט אוטומטית (אחרי קבלת פס מהאישה, כמובן).
המסלול הוא אחד הקלאסיים של הערבה – לינת לילה ליד חצבה, בחאן ראס-השיטה האותנטי והרגוע (ויש גם אפשרויות רגועות ומתורבתות יותר, כמובן) לקראת יום ארוך שמתחיל בציר המעיינות, נכנס לנחל נקרות המפואר ומסיים בנחל קצרה, עם עוד קטע מנהלי בסוף כדי לחזור לנקודת ההתחלה.
המסלול עובר במה שנקרא 'ארץ בראשית' – אזור פרא אחרון במדינתנו הצפופה בו אפשר לצלוח קילומטרים רבים מבלי לראות בדל ציוויליזציה – לא עמודי חשמל, לא אספלט, לא קווי צינורות... כלום. אפשר בקלות לדמיין שיירות גמלים ארוכות מובילות מור ולבונה מחצי האי ערב אל נמל עזה. אין מי שמנסה להישאר אדיש, בטח לא בחבורת הרוכבים המגוונת שהתייצבה לטיול.
סביב המדורה בראס השיטה מספר פנסיונר לבן שער הרפתקאות על נהיגת מובילי טנקים בסיני לבעל רשת בתי קפה צעיר ומקועקע; מנהל מחלקת אשראי בבנק גדול, עטוף בדובון צבאי, מתדיין עם בעל חברה למכירת ריהוט למסעדות על שיטות לקשירת טרקטורון לעגלה. כולם ב"ראש" באו לטייל ולהנות מהנוף והחברותא, לא סתם לשים בגז.
צילום: ניצן אביבי
קפה במפל חולית
הבוקר מתחיל בארוחת בוקר דשנה ומגוונת, עם מיטב ירקות הערבה, קצת הסברים מבועז, מפעיל החאן, על הערבה והמסלול, ולדרך. עצירת תדלוק קטנה – למסלול ארוך בערבה לא יוצאים בלי מיכל מלא עד השפה – ואנחנו בשטח, חוצים את המישור אל עבר ההרים.
על שפת ההרים אנו פוגשים את ציר המעיינות, היכן שאקוויפר מים מתקרב אל פני השטח, יוצר שרשרת מעיינות אותם נוודי המדבר ניצלו במשך אלפי שנים. הציר מקביל לכביש הערבה, חוצה עשרות ערוצי נחלים, יובלים וסתם חריצי זרימה, דורש ערנות תמידית מצד הנהג בתוואי שרובו זורם ומהיר.
אחרי ביקור קצר לאנדרטה לזכר רותם שני, אגדת מדבר מודרנית, אנחנו נכנסים לערוץ הנקרות – הקניון הגדול בארץ ואחד היפים בהם. כאן מתפתל הציר בתוך הערוץ, על מצע "זיפזיפ" שהוא פשוט תענוג על טרקטורון. מבט רחוק קדימה כדי לזהות סלעים שתולים וחריצים מבעוד מועד, משקל אחורה וברכיים כפופות והערוץ זורם מתחתנו בקצב מהיר וממריץ. עצירת קפה במפל חולית – שכפי שאפשר ללמוד משמו, יבש לחלוטין ברב ימות השנה – ביקור קצר במצד נקרות, ואנחנו פונים לעבר מצד קצרה. גם הוא, כמו מצד נקרות, עומד על תילו כבר אלפיים שנה, זכר לתקופה בה הנבטים שלטו במדבר בזכות היכרותם האינטימית עם נתיביו, שאפשרה להם, ורק להם, להוביל דרכו את הבשמים והקטורת יקרי המציאות.
במצד קצרה מחכה לנו שוב בועז עם צוותו, וארוחת מלכים. כולם פושטים על השולחן כאילו היו בני ישראל אחרי ארבעים שנה במדבר, למרות שפחות משש שעות עברו מאז ארוחת הבוקר. אחרי האוכל מגיעות כוסות התה והקפה, וזמן להירגע ולקבל "מסאג' אבנים חמות" מסוג אחר. את רני פלג – מנהל השיווק של אבניר לתחום הטרקטורונים ואופנועי הים, שמתפקד כמוביל הטיול – רק אלימות פיזית מצליחה לעקור מהמחצלת כדי להמשיך בטיול. ככה זה בחורף בערבה, מזג האוויר פשוט מזמין "התחרדנות" נינוחה.
צילום: ניצן אביבי
מנוחת הלוחם
מהמצד יורד ציר טכני למדי – כזה שלא תרצו לתקל ברכב פנאי, וגם רכב שטח עדיף שיצויד במיגון עב-בשר, כך שגם הצד הזה מכוסה על ידי המסלול ביעילות. ושוב אנחנו בערוץ זיפזיפ מתפתל, בכיוון מזרח הפעם, בין עצי שיטה עתיקים וסלעים שנפלו בעידנים אחרים מהקירות שמעלינו. בסוף הערוץ אנו פוגשים בחאן מואה, גם הוא שריד מהתקופה הנבטית, וקצת אח"כ מסעדת מואה – פריט מודרני לחלוטין שמציע חלופה קולינרית ראויה למי שלא נהנה משירותי ההסעדה של בועז. אנחנו חוצים את כביש הערבה ומתחילים לזגזג בשטחי החממות עד לציר המערכת – הזדמנות אחרונה לקצת גז טהור, רגע לפני שאורזים את הטרקטורונים בחזרה על העגלה ומתיישבים בקופסה בדרך הארוכה בחזרה הביתה, בחזרה אל השיגרה, הבניינים והצפיפות.
התפרסם בשטח 51 (גיליון מרץ 2009)