כאשר הודיעה קרייזלר לפני כחודשיים על הפסקת הייצור של ה-PT קרוזר יש להניח שלא רבים הופתעו, או התאבלו.
למעשה, עוד ב-2007 הודיעה קרייזלר על הפסקת הייצור המיועדת – ואף אחד לא מחה דמעה (או סתם מחה).
מכונית הרטרו של קרייזלר כבר היתה בת 9 (מה שאומר שהיא הפכה ממכונית מודרנית בעיצוב רטרו למכונית רטרו במלוא מובן המילה) ולאור מצבה העגום של קרייזלר והמשבר הכלכלי כנראה שמחליפה ל-PT קרוזר לא תוצג, בטח לא בעתיד הנראה לעין. דרישות השוק האמריקאי אומנם מכתיבות דווקא כעת ביקוש למכוניות קומפקטיות וחסכוניות יחסית, אך כאשר המצב הפיננסי של ענקיות הרכב כה גרוע הן יעדיפו להשקיע את כספי הסיוע מהממשל הפדראלי בטכנולוגיות נקיות ובייעול הרווחים מאשר בהרפתקאות עיצוביות.
קרייזלר לא התכוונה לתפוס עם ה-PT קרוזר שתי ציפורים במכה אחת, אבל כך יצא – כמעט במקרה. האמריקאים החלו לעבוד על פרויקט ה-PT כבר ב-1994, וקרוב לוודאי שבחברה לא שיערו שתחילת השיווק תתרחש בליבו של גל הרטרו שפקד את עולם הרכב עם תחילת המילניום, גל אליו הם הצטרפו בזמן הנכון ובמקום הנכון. כמו כן, בשנות תכנונו הראשונות עוד לא הוצג רנו סניק, חלוץ קטגוריית המיניוואנים הקומפקטיים שפתח נישה חדשה ורווחית ב-1996, אליה התברג הקרוזר באירופה – שוב, שלא בכוונה תחילה.
למעשה, השיקול העיקרי בפיתוח ה-PT היה הרבה פחות רב-גוני וגלובאלי: קרייזלר בעיקר רצתה לחזק את מותג פלימות' המקומי ולתת לו כיוון עיצובי וזהות חדשים מצד אחד, ומצד שני להוסיף להיצע של הקונצרן רכב חסכוני שיוכל להיות מסווג כ-Truck לפי הגדרות ה-NHTSA – ובכך להוריד את ממוצע צריכת הדלק של כלל הדגמים.
הכיוון הנבחר היה הומאז' להוט-רוד הכה אמריקאית ולמכוניות הגנגסטרים של שנות ה-30 וה-40, וכמו הרבה מכוניות בקונצרן קרייזלר, גם ה-PT קרוזר החל את דרכו כקונספט. מכונית הקונספט קרייזלר פרונטו הוצגה בשנת 1997, כשבאותה שנה נולדה גם הפלימות' פראולר יוצאת הדופן. הפראולר היתה הוט-רוד מודרנית אמיתית, דו מושבית מוחצנת עם הנעה אחורית. אפשר להגיד שה-PT קרוזר היה למעשה הגרסה הפרקטית וההגיונית יותר, ויחד הם התוו את קו עיצוב הרטרו-מודרני של קרייזלר באותן שנים.
צילום: מנהל
קרייזלר פרונטו קרוזר קונספט (1997)

לאחר שהמיצוב והכיוון העיצובי כבר הוחלטו, החלה מלאכת הפיתוח – וכאן היה צורך להתעורר מהחלום הנוסטלגי ולעבור לכורח המציאות. קרייזלר תכננה מראש לבנות את ה-PT על בסיס הניאון הלא-מבריקה (בלשון המעטה), שב-1994 עוד נחשבה לפלטפורמה מודרנית יחסית (בסטנדרטים אמריקאים, לפחות) – אבל בעת הצגתו ב-2001 כבר היתה מיושנת מדי. בנוסף, אילוצי העיצוב ביחס לפלטפורמה יצרו ל-PT קרוזר חרטום ארוך יחסית אך צר בקדמתו, עניין שהפך את תא המנוע לדחוס למדי. קרייזלר שתלו בו את מנוע ה-2.4 ליטר של הניאון ועם 150 כ"ס לא ממש היה אפשר לקרוא לה הוט רוד. ההוט-רודים הקלאסיים התהדרו במנועי V8 בשרניים, אולם בתא המנוע של ה-PT קרוזר לא יכלו להשתיל אפילו מנוע V6. מאוחר יותר קיבלה ה-PT גרסאות מוגדשות עם עד 240 כ"ס, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, במיוחד בהתחשב בחשדנות האמריקאית למנועי 4 צילינדרים מוגדשים ובחיבתם ארוכת השנים למנועים מרובי סמ"קים.
צילום: מנהל
פלימות' פראולר קונספט (1997)

מכיוון שביצועים והתנהגות שיתאמו את המראה לא היו בתכנון, קיוו הלקוחות להתנחם ביכולת פרקטית אמיתית – אך גם כאן ה-PT אכזבה: העיצוב שוב גבה את מחירו ואותו חרטום ארוך בא על חשבון תא הנוסעים. ל-PT קרוזר היה בסיס גלגלים כשל הניאון (262 ס"מ), ובסופו של דבר הוא גם לא היה מרווח ממנה. תא הנוסעים אומנם עוצב בסגנון רטרו נאה, אך נעדר את אותה פרקטיות המצופה ממיניוואן קומפקטי. הדבר בלט במיוחד בשוק האירופאי, מול מתחרות ורסטיליות ושופעות פטנטים כמו הסניק והפיקאסו.
אוקיי, אז פרקטיות לא היתה מנת חלקו של ה-PT, הביצועים לא הרשימו ועל יכולת דינאמית ויתרו מלכתחילה עם הפלטפורמה הזו. וכך יצא לו לדרך הקרוזר בשנת 2001, עם עיצוב עתיר אישיות וללא אישיות של ממש - ובמחיר גבוה יחסית (מקביל למחירה של סיברינג מאובזרת). בהתחלה זה דווקא עבד לא רע, גל הרטרו היה בשיאו והשוק האמריקאי קיבל את ה-PT קרוזר בחמימות. כבר בשנת ההשקה נמכרו כ-145 אלף יחידות וה-PT נכנס לרשימת עשרת המכוניות הטובות ביותר לשנת 2001 של המגזין Car And Driver. אך כצפוי, לאט-לאט ההתלהבות הראשונית דעכה, המכירות התמתנו וגילה של המכונית החל לתת את אותותיו.
ב-2004 הוצגה גם גרסה פתוחה, שאמורה היתה לתת דחיפה נוספת למכירות, ובאותה שנה היא אכן התברגה בין 10 הפתוחות הנמכרות ביותר בארה"ב. אולם גם כאן, אחרי שוך ההתלהבות הראשונית, הקרוזר החל להשתרך מאחור בדירוג המכירות. נחמה קטנה נרשמה כאשר בשנת 2006 יוצר הקרוזר המיליון – מספר מרשים שמעיד על הצלחה כשמדובר במכונית אירופאית, אך הרבה פחות בולט בשוק בו מכונית הנוסעים הפופולארית ביותר נמכרת בלמעלה מ-400 אלף יחידות בשנה. ומה לגבי אירופה, באמת? ובכן, ה-PT קרוזר יוצר גם באוסטריה (חלק מהשת"פ עם דיימלר) וגם צויד במנוע טורבו-דיזל עבור השווקים המקומיים, אך מעולם לא היה הרבה מעבר לקוריוז, במיוחד כשברקע המשיכו האירופאים לשכלל ולשפר את המיניוואנים הקומפקטיים המצליחים. בארה"ב קרייזלר עוד ניסתה להחיות את ה-PT קרוזר מעת לעת עם גרסאות מיוחדות ומהדורות מוגבלות, אך ללא הועיל, כאשר המחיר הגבוה-יחסית לא מסייע.
האם היה מדובר בכישלון ידוע מראש? קשה לומר. ה-PT קרוזר היה בעיקר סיפור של כוונות טובות ושל מחשבה, תמימה אולי, שעיצוב וקסם אישי יכולים לכפר על מגרעות מולדות. מאלו היה לו בשפע – אפשר היה לאהוב או לשנוא אותו אבל בטח שלא להתעלם ממנו, אולם כמכונית זו עדיין הייתה אכזבה. פוטנציאל שלא מומש. מצד שני, ולמרות מגרעותיו הרבות, ה-PT קרוזר בהחלט תחסר לרבים בנוף המוטורי של היום, כאשר המכוניות ההמוניות הולכות יותר ויותר "על בטוח", לא מעזות לצאת מהקופסה ולשנות את החוקים. יעידו על כך מועדוני ה-PT קרוזר הרבים שהוקמו ברחבי העולם ואלפי האנשים שמשפרים ומשנים את ה-PT בווריאציות שונות ומשונות על הקונספט המקורי.
מי יודע, אולי בסופו של דבר דווקא מהכיוון הזה יזכה ה-PT לעדנה לה קיוו, ואת מה שלא עשתה קרייזלר יעשו המעריצים – שיהפכו אותו לסוג של קלאסיקה מודרנית.