חובבי מדע בדיוני בטח מכירים את סדרת "המוסד" של אסימוב (למרות השם ומה שהורגלנו לו מסדרות אמריקאיות, אין שום קשר ל"מוסד" הישראלי). בסדרת הספרים הזו הוא דן, בין השאר, בתורת פסיכולוגיית ההמונים והיכולת לנבא את העתיד באמצעות משוואות סופר-מסובכות שלוקחות בחשבון את כל התגובות ותגובות הנגד לאירועים שונים בהיקף גלקטי. או כמו שניסח זאת קצת יותר בפשטות הסוכן K ב'גברים בשחור': "A person is smart. People are dumb, panicky dangerous animals".
בקיצור – ולפני שהעורך ממצה את יכולות הריכוז שלו – תפישת המציאות שלנו כבני אדם היא הכל מלבד אובייקטיבית. מה שהזכיר לי זאת הפעם, מספיק כדי להפוך את זה לנושא הטור בגיליון הזה, הוא כמובן המבצע בעזה, ובעצם כבר ירי הרקטות שהחל לפניו. פתאום החלו לצוץ בפורומים שונים שאלות והודעות בסגנון "חשבתי לרכוב על אופניים בבארי, אבל זה נראה לי מסוכן – מה אתם אומרים?" או "אין מצב שאני יורד לסדום-ערד השבוע דרך כביש 40, הוא בטווח הרקטות!". לכל הרוחות – הרי הסיכוי להיפגע מפגיעת קסאם תוך כדי דיווש באזור בארי קטן בהרבה מהסיכוי להיפגע בתאונת דרכים בדרך לבארי, והסיכוי לשבור יד או לפרוק כתף באיזו החלקה שטותית בזמן הרכיבה גדול פי כמה מאשר לחטוף רסיס באמצע שדה פתוח. ובכל זאת, נדיר מאוד לראות מישהו אומר "החלטתי לרכוב קרוב לבית היום, לא מתאים לי הסיכון שבנסיעה עד חורשים" או "החלטתי לוותר על טיולי נהיגה בסוף שבוע, נורא מפחידות אותי גדרות הבטיחות הללו".
מדוע סיכוי של אחד למיליון להיפגע מרקטה תועה מפחיד אותנו הרבה יותר מאשר סיכון של אחד למיליון, או יותר, להיפצע בתאונת דרכים או בנפילה מהאופניים? יכול להיות שזה חוסר השליטה שלנו ברקטות לעומת התחושה, המוטעית למדי, שגורלנו על האספלט או השביל הוא בידינו. יכול להיות שזו השונות - טילים ורקטות הם דברים מפחידים מסרטים וחדשות, שאין להם מקום בחיי היום–יום שלנו. המכונית, לעומת זאת, היא פריט יום יומי שנמצא סביבנו כל הזמן ואנו משתמשים בו בתכיפות רבה - והמוּכר הרי תמיד פחות גרוע. אפשר במקרה הזה גם להפנות אצבע אל התקשורת (בעצם כמעט תמיד אפשר להפנות אצבע אל התקשורת, וגם כשלא - זה לא מפריע לחלק להמשיך ולהצביע), שמדווחת על כל רקטה שנחתה בשטח פתוח שוב ושוב, עם תמונות של החור שהשאירה הרקטה בקרקע, דיווחי עדי ראיה ("ואז שמענו בום וראינו עשן באופק"... וואו, פריט מידע מהותי, בעל ערך חדשותי מהמעלה הראשונה) ואירוח מומחים באולפן. תאונות דרכים? אולי, פעם ב... כשנהרגת איזו כמות חריגה של אנשים או כשיש סיפור עסיסי – אבא פרמדיק שמגיע לתאונה של בנו, ילד שנפגע בתאונה בכביש שסלל אביו וכן הלאה. וגם אז מדובר לרוב באייטם זריז וחד פעמי, לא במשהו שחוזר בכל המהדורות. וההבדל הזה בסיקור בהחלט יכול להיות אחראי להבדל בתפישת הסכנה – כי כשכל יום, כל היום, מפמפמים לך סיפורים על רקטות ופיצוצים, ולעומת זאת על תאונות דרכים אתה שומע פעם בשבוע, לא פלא שהמאורע הראשון מצטייר כהרבה יותר משמעותי ומסוכן, למרות שבסיכום הלחימה, סך הנפגעים מקביל לקציר הדמים השבועי בכבישי ישראל. אבל הנקודה המהותית ביותר בכל זה, זו שבאמת מרתיחה אותי ואמורה להרתיח את כל מי שנושא הבטיחות בדרכים חשוב לו, היא שאנחנו פשוט למדנו לקבל את הקטל בכבישים כמובן מאליו, כמשהו סביר והגיוני. אף אחד לא טורח לצאת לרחובות אחרי דו"ח מבקר המדינה שחושף מחדלים שמסכנים את חיינו, או מוחה על תקציבי רשויות ביטחון שמתאדים להם לטובת קבוצת לחץ כזו או אחרת. לעזאזל, מי ראה לאחרונה – או בכלל – סקר שבודק את שביעות רצוננו מתפקודו של שר התחבורה מופז? סקר מהסוג שמתפרסם באחד הערוצים מדי יום לגבי תפקודו של נושא תפקיד כזה או אחר בתחום הלחימה - סקר שאין לו כמובן שום משמעות מעשית, אבל נותנת לנו אפשרות לתת פידבק מידי וברור לנושאי התפקידים, פידבק שאולי יבהיר לשרי התחבורה לדורותיהם שכן, מישהו שם לב לשטויות שהם עושים. איך אנחנו מרשים לנושא הבטיחות בדרכים להסתכם בנאומי "נחמיר את הענישה" התקופתיים (ואיך בכלל אנחנו מוכנים לקבל את זה ש"נחמיר את הענישה" היא תגובה לגיטימית...) בעוד הסכסוך בעזה, ועם הפלסטינים בכלל, יהפוך כנראה לנושא המרכזי בבחירות הקרובות? איך אנחנו לא חוטפים ג'ננה מזה שהאיום הערטילאי והלא ממש מוגדר של פצצה איראנית תופס יותר כותרות ונפח בחדשות מתאונות הדרכים? איך אנחנו מקבלים כמובן מאליו שפתאום מוצאים מיליארדים כדי לתקן את נזקי הקרבות ולפצות (בצדק!) את מי שנפגעו מהלחימה, אבל כסף לשיפור תשתיות הכבישים אין?
כן, קשה להתרגש ולצאת מהכלים בגלל היומיומי, יש לנו מנגנוני מיסוך וקהות חושים אוטומטיים שמגנים עלינו מפני זה. ובדיוק בגלל זה משרד הביטחון ימשיך להיות הרבה יותר יוקרתי ממשרד התחבורה, וכל הרוג ופצוע מרקטות ורסיסים יחשב הרבה יותר מהרוגי הגלגלים והכבישים.
ואם כבר לרתוח, אין כמו מסקנות המשטרה מחקירת תאונת האוטובוס בדרום כדי להשיג את האפקט. הכותרות בעיתון זעקו "הנהג אשם!" וטרחו לציין כי הוא "נסע במהירות מופרזת". רק מי שטרח לקרוא את האותיות הקטנות גילה כי המהירות המופרזת היתה כל כך מינורית שאפילו לא היתה מזכה אותו בדו"ח אם היה נקלט במכשיר אכיפה כזה או אחר. באחד העיתונים אף צוטט כי הנהג יצא לעקיפה, אך אז זיהה כי הוא מהיר מדי ביחס לעיקול, ניסה לתקן אך איבד את השליטה על האוטובוס והתהפך. מי שמכיר את הכביש יודע שהעיקול האמור הוא עיקול מטעה מאוד, שנראה רחב ומהיר בכניסה אליו ואז מתהדק בפתאומיות – מי שלא מכיר את הכביש יכול לטעות בקלות, בעיקר כשאין שום אזהרה לפני הסיבוב. השוטרים עצמם צוטטו כאומרים על הנהג שלא מדובר בנהג פרוע, שהמתין לקו מקווקו לפני שיצא לעקיפה, כך שסביר להניח ששלט אזהרה מפני סיבוב מסוכן היה גורם לו להאט בזמן והיה מונע את התאונה ומציל 24 אנשים. בעל חנות שלא יסמן מדרגה, יאלץ לשלם פיצויים למי שמעד עליה – אבל מתברר שמדינת ישראל ומע"צ לא נדרשים לאותם כללים, ולא מחויבים לסמן מכשולים וסכנות בכביש.
הרי בכביש זה הרבה יותר פשוט – כל תאונה היא באשמת הנהג...
