קיבלתי החודש זימון לקורס להדרכה ב"נהיגה נכונה". ואם תמהתם מהי "נהיגה נכונה", כדאי שתדעו שזו אדרת חדשה לאותה הגברת שכונתה בשם "נהיגה מונעת" - וזכורה היטב אך לא לטוב. ככה זה היום בעידן המיתוג - משלמים ל"מומחים", כדי שיהפכו שם לכאורה שלילי (מונעת) - לכזה–כאילו חיובי (נכונה) ובא לציון גואל. כאילו שמישהו מכל הנוכחים בקורסים המרובים האלו שמכניסים המון כסף לכיסי המארגנים, בא לקורס מרצונו החופשי.
אחרי שעקפנו את סוגיית השם, נותרה פתוחה השאלה האמיתית: מה לכהן בבית הקברות, או במקרה שלנו, מה לי ולקורס הזה - ודווקא על השאלה הזו אין לי תשובה. בזימון היו מפורטים שני דו"חות - האחד על נהיגה ברכב שרישיונו פקע בתקופה הקטנה משישה חודשים מיום קבלת הדו"ח (מודה באשמה - אבל למה 6 נקודות לעבירה תנועה שאינה בטיחותית בעליל?) והשנייה (8 נקודות) על נהיגה במהירות של 120 קמ"ש בכביש בינעירוני. אין לי מושג בכלל על מה מדובר - לא קיבלתי דו"ח כזה, לא שילמתי עבורו, לא נשפטתי - כלום. אבל לך תתווכח עם דו"ח שנרשם לפני למעלה משנתיים... חוץ מזה, החלטתי שבמקום להלחם, אשתתף בקורס ותצא לי מזה לפחות כתבה טובה. אתם יודעים איך אני אוהב לנעוץ שיניים בקורסים הבאים ללמד אנשים איך צריך לנהוג "מונע" או "נכון", כשבמרבית המקרים למורה עצמו אין מושג וחצי מושג איך באמת נוהגים נכון. אבל, כמעשה בלעם - באתי לקלל ואני נמצא מברך. זה היה קורס טוב, הזמן עבר מהר ואפילו אם לא באמת למדתי איך לנהוג נכון - למדתי דברים חשובים על הנהגים הישראלים (וגם, תאמינו או לא, נהניתי). ואל יקל הדבר בעיניכם, בימי מלחמה, כשיש לך בן השייך למערך הלוחם, קשה ליהנות ממשהו, בעיקר מקורס לנהיגה נכונה. את ההבדל לא עשה מערך השיעור, או אמצעי העזר (סרטי וידאו שחוקים לעייפה).
את ההבדל עשה מדריך בשם רונן. המדריך לא טחן את החומר המשעמם עד זרא, לא שב להסביר תמרורים מהם, אלא דפק הופעה שלא הייתה מביישת סטנדאפיסט מהשורה הראשונה, בירר אצל תלמידים שונים מה היו עושים במצבים שונים - והוכיח לכיתה עד כמה הכביש נתפס באופן שונה אצל נהגים שונים, כאשר תוך כדי הוא העביר מסרי בטיחות חשובים ביותר - למשל הדיבור בסלולארי. רונן ערך הדגמה בנושא "סלולרי ונהיגה" ולא הקריא חוק יבש על כך שמותר (לדבר עם דיבורית) או אסור (לדבר בלי), אלא עודד את התלמידים לדבר, וכשהם דיברו צפה ועלתה אמת אחת - הדיבור בסלולרי בזמן נהיגה מסוכן. למעלה מחצי הנוכחים (כולל עבדכם) הודו שהם הגיעו ליעדם, אולם כל החלק אותו עברו תוך כדי דיבור נמחק לחלוטין מזיכרונם. רונן גם לא חשש, כמו מנחים רבים אחרים, לתת למשתתפים כמוני למשל, לסתור את דבריו בנושאים מסוימים ואפשר לוויכוח פורה להתפתח.
בקיצור, ואני לא מאמין שאני כותב את זה - באמת נהניתי. מהמבחן שעשיתי בסיומו של הקורס, נהניתי הרבה פחות. איך אפשר ליהנות כששואלים אותך שאלה כמו "אתה נוסע בדרך עירונית במהירות של 50 קמ"ש, כשמשני הצדדים חונות מכוניות. לפתע, 5 מטרים ממך, קופץ ילד לכביש. מה תעשה?" 1. תבלום בכוח ותציל את הילד. 2. תסטה לימין ותתנגש במכוניות החונות ותציל את הילד. 3. תסטה לשמאל, תתנגש למכוניות בשמאל ותציל את הילד. 4. אין מה לעשות, אתה תדרוס את הילד. אולי השאלה טובה, כי היא מדגימה את אחת הסכנות הגדולות הכרוכות בנהיגה בשטח בנוי. לפעמים, ההפתעה צצה קרוב מדי אליך ולא ניתן לבלום בזמן. לא ניתן לבלום מ–50 קמ"ש תוך 5 מטרים, נקודה. לכן, בתנאים המתוארים בשאלה, חובה על הנהג להאט מתחת ל–50 הקמ"ש המותרים בדרך עירונית. אבל, מכאן ועד לכך שהתשובה הנכונה היא - "אין מה לעשות, הלך הילד" - קיימת תהום עמוקה. זו אולי תשובה נכונה לצורך הצלחה במבחן, אך מאוד לא נכונה אם ברצונך לנסות ולהציל את הילד. התשובה הנכונה הייתה אמורה להיות כזו: "לא תספיק לעצור בזמן, אך אם תלחץ בכל הכוח על דוושת הבלם ואולי אף תתחכך במכוניות שלידך, יש סיכוי שאם תפגע בילד זה יקרה במהירות נמוכה ככל האפשר". התשובה הזו כמובן לא הופיעה, אבל אם באמת היה מדובר כאן בנהיגה נכונה, זו הדרך בה כל נהג שנקלע לסיטואציה כזו חייב לנהוג.
***
"הנהג אשם", קבעה המשטרה בהתיחסותה לתאונה הקטלנית בתולדות ישראל (תאונת האוטובוס בדרך לאילת). אבל לחוקרי המשטרה זה לא הספיק. "הוא נסע במהירות מופרזת", הוסיפה המשטרה - אבל לא קבעה באיזו, ועוד פסקה שהכביש סומן נכון ושלא היה כשל בגדר הבטיחות. המשטרה אגב, לא מצאה שום הוכחה לטענתו של שר התחבורה על תחרות בין הנהגים. לכאורה הכל ברור וסגור - אבל רק לכאורה. המשטרה לא יכלה למצוא כשל בגדר כי מע"צ טרחה והחליפה את החלק הפגוע עוד באותו הלילה. וכן, אני ממשיך לטעון שקו הפרדה רצוף היה עשוי למנוע את התאונה הקטלנית - אפילו אם הנהג באמת נסע במהירות מופרזת.
הטור התפרסם בגליון 275, ינואר 2009