וילקינסון הקים את החברה המכילה מספר אותיות משמו (TreVoR) בעיר מגוריו בלאקפול ב-1947 עם סיום לימודי ההנדסה, והציג את מכוניתו הראשונה שנתיים לאחר מכן – ה-Jomar בעלת מנוע 1,100 סמ^ק. ב-1954 הוצגה ה-Grantura ובשנת 1960 הוכנס מנוע 8 צילינדרים מה-AC Cobra לגוף ה-Grantura וכך נולדה ה-Griffith. שלוש המכוניות הללו עשויות במבנה דומה עם שילדה צינורית ובכולן השכיל לנצל מרכיבים מחברות מוכרות דוגמת פורד ו-BMC ובזכות השילדה קלת המשקל הושגו ביצועים מצויינים. מאפיין נוסף של המכוניות היה עיצוב פנים אשר ניתן להגדירו כמחבק, שונה ומיוחד, והמשיך להיות כזה בכל דגמי החברה על פני השנים. היזם נפרד מחברתו בשנת 1965 עת מכר אותה למרטין ליילי אשר החזיק בה עד 1981. ב-1967 הוצגה ה-Tuscan עם מנוע פורד V6 ובשנות ה-70' נעשה שימוש במנועי טריומף 2 ליטרים, פורד V6 ופורד 1,600 סמ^ק. במהלך שנות ה-80', עם העברת הבעלות לכימאי חובב החברה פיטר ווילר, תמונה זו השתנתה. החברה החלה להתמקד במנועי V8 מתוצרת רובר בנפח 3.5 ו-4.5 ליטרים. בתחילת שנות ה-90' הציגה החברה את המנוע AJP8 (ר^ת של המתכננים, אל מלינג, ג'ון ריוונסקרופט ופטר ווילר) מייצור עצמי. בשנת 1995 הוצגה ה-Cerbera אשר התהדרה בביצועים מצויינים, 0 ל-160 בתשע שניות, למשל. מכונית זו זכתה לגרסת שש צילינדרים בשנת 1997. מנוע זה עבר לאחר מכן ל-Tuscan ול-T400R אשר השתתפה במרוץ 24 השעות של לה-מאן בשנים 2003-2004. החברה המשיכה והציגה דגמי בעלי עיצוב בולט ובהן Chimaera, Tamora, T350,Typhon וכמובן ה-Sagaris. לקראת 2001 עבדה החברה על מנוע 6 צילנדרים זול יותר לייצור, מהלך אשר לא עזר למצבה הפיננסי הקשה. ביולי 2004 נמכרה החברה לבנו של איל ההון הרוסי, ניקולאי סמולנסקי בעבור כ-30 מיליון דולר. באפריל 2006, עקב ירידה בביקוש (מ-12 רכבים בשבוע לכ-3 עד 4 רכבים) פוטרו כ-300 מעובדי החברה; ייצור המרכבים הועבר לטורינו איטליה כאשר המנועים ותיבות ההילוכים המשיכו להגיע מאנגליה. ניתן לשער שהמהלכים האחרונים לא היו למורת רוחו של המייסד אשר כאמור נפטר ב-6 יוני השנה.