זהו, אין יותר. 2007 סימלה את סוף דרכה של הווספה האמיתית, הקשוחה והספרטנית. הווספה PX האחרונה ירדה מפס הייצור בחודש יולי האחרון, 30 שנה אחרי שיצאה לראשונה. יותר לא נוכל עוד לקנות קטנוע חדש שבו מחליפים הילוכים ביד שמאל, ולהאזין לטרטור האופיניי של מנוע השתי-פעימות שהוכיח את עצמו על פני כל כך הרבה מיליונים של קילומטרים בכל פינה אפשרית על כדור הארץ. ה-PX היתה ממשיכת דרכה של הווספה המקורית, אותה צרעה איטלקית שפרצה לאוויר העולם מתוך אירופה החבולה והשסועה של אחרי מלחמת העולם השניה; יותר מ-60 שנה עברו המציאה הווספה מחדש את שני הגלגלים, עם פורמט שהפך מאז לחלק בלתי נפרד מהעולם התחבורתי של פחות או יותר כל מדינה בעולם. בישראל, יותר מ-90% מהשוק הדו-גלגלי שייך לקטנועים – ושורשי כולם, עד האחרון שבהם, כולל אלו שמגיעים מטאיוואן וסין, מגיעים עד לאותו יצור מוזר עשוי פח עם גלגלים קטנים ועיצוב עגלגל. אנריקו פיאג'ו, בנו של מייסד הקונצרן, היה האיש שעמד מאחורי הווספה, לאחר שזיהה את הצורך האקוטי באמצעי תחבורה זול ועממי שיסייע לאיטליה לקום חזרה על הרגליים. אבל חובה עלינו לנצל את ההזדמנות כדי לעשות קצת צדק היסטורי. לפיאג'ו אמנם מגיע כל הקרדיט שבעולם: הם השכילו ליצור כלי שהתאים לצרכי התקופה כמו מעט מאד מכונות מוטוריות לפני כן או מאז, אשר שילב פשטות מכנית עם חוסן ויעילות, ומצאו את הדרך לייצרו בזול ולהעניק לו עיצוב שידבר אל כולם. אבל הרעיון המקורי לא היה שלהם. אנשי פיאג'ו שאבו השראה מקטנועים שקדמו להם, ואשר נולדו עוד לפני מלחמת העולם: חברת Cushman האמריקנית ייצרה, החל מ-1936 ובהזמנת צבא ארה"ב, קטנועים פרימיטיביים שיועדו לשמש אמצעי ניוד מאחורי קווי האויב עבור כוחות מוצנחים. במהלך מלחמת העולם נעשה שימוש רב בקטנועים אלו, אשר הקדימו בעשור שלם את הווספה. על כל פנים, מעתה ואילך הווספה כפי שרוב העולם הכיר אותה כבר איננה עמנו. יורשיה מבית פיאג'ו מנסים, לפחות חלקם, לשמור על סממני העיצוב המקורי אך המכניקה יישרה קו עם המאה ה-21: תמסורת ואריאטור, פנלים מפלסטיק זול לייצור במקום פח קל לתיקון, מנועי 4 פעימות ברובם. צריך להתקדם, ול-PX כבר אין כנראה מקום בשוק הדו-גלגלי העולמי. צ'או, קאריסימה.