בעוד קצת יותר משבוע יתרחש אירוע האמור לשמח את לב כל אוהדי המותג הבריטי הותיק MG: המפעל בלונגברידג', ששימש את החברה בטרם קריסתה לפני כשנתיים, יחזור לייצר את ה-TF. חברת נאנג'ינג הסינית, אשר רכשה את הזכויות לדגם זה, מחדשת את הפעילות ואת הייצור, בשעה טובה. זו הזדמנות מצויינת ללכת 50 שנה לאחור ולהזכר ברודסטר הבולטת ביותר של MG – חברה שהתמחתה ברודסטרים קטנים. אני מדבר, כמובן, על ה-MGA – מכונית שבהחלט אפשר להתייחס אליה כאל המיאטה של שנות ה-50.
באותה תקופה התרחשו שני מאורעות משמעותיים בהיסטוריה של MG. האחד – הוספת החברה לקונצרן BMC (שכלל בין היתר את מותגי אוסטין ומוריס), ב-1952. השני הוא הופעת ה-MGA, בסוף 1955. עד ה-MGA, היצע דגמי MG התבסס על תכנונים מלפני מלחמת העולם השניה – שגם נראו ככה: זויתיים, גבוהים, צרים ובכלל מיושנים. הסיפור מתחיל בהכנות לקראת מירוץ לה-מאן של 1951. שתי מכוניות מדגם TD שהוכנו למירוץ קיבלו מרכב מיוחד שהוכן על-ידי אנשי MG בראשות המעצב סיד אנוור. המראה הנמוך והמעוגל היה שונה מאד מכל MG קודמת, כך שרבים כלל לא זיהו שמדובר ב-MG. בהמשך הוכנו צמד אבי-טיפוס, תוך כדי ביצוע התאמות נדרשות כדי למקם את המושבים נמוך יותר בין קורות השילדה. הנהלת BMC דחתה את הרעיון, כדי להשאיר משאבים פנויים לפרוייקט אחר שהסכם אודותיו נחתם זמן קצר לפני כן לייצור דגמי אוסטין-הילי. MG נאלצה להמשיך ולהסתדר עם ה-TF המיושנת, שהחליפה את ה-TD אך עדיין נראתה כשייכת לתקופת טרום המלחמה.
כשהתברר (באופן ממש לא מפתיע) שה-TF אינה מספקת את הסחורה מבחינת מכירות, נכנעה הנהלת BMC ונתנה אור ירוק למכונית החדשה, וזו ערכה את הופעת הבכורה בתערוכת פרנקפורט 1955. היא גרפה תגובות מתלהבות בשל העיצוב האולטרא-מודרני (רבים, וכותב שורות אלה ביניהם, סבורים כי זו ה-MG היפה ביותר אי-פעם). פרט לגריל הקדמי קשה היה למצוא נקודות דמיון כלשהן לדגמי MG מוכרים. להצלחה תרמה העובדה ששלושה אבי-טיפוס של המכונית, עם מרכבי אלומיניום, השתתפו במירוץ לה-מאן של אותה שנה עוד לפני התערוכה, ושניים מהם סיימו במקום 5 ו-6 בקטגוריה שלהם; כך שכבר עם ההשקה יכלה MG להצביע על רקע-מירוצים למכונית הספורט החדשה שלה.
כשהייצור התחיל ב-1956, התברר מייד כי ל-BMC יש להיט ביד. בנוסף לעיצוב צוידה ה-MGA במנוע חדש של BMC, ^סדרה B^ בנפח 1.5 ל', שהופיע רק זמן קצר קודם לכן בדגמים אחרים של הקונצרן והיה מודרני בהרבה ממנועי MG האחרים דאז. רק בשילדה לא היו חידושים – עדיין שילדה נפרדת עם סרן חי וקפיצי עלים מאחור, ובלמי תוף לכל הגלגלים. אבל השימוש ברכיבים מוכחים ופשוטים איפשר לשמור על תג מחיר נמוך, ולחובבי מכוניות ספורט לאמץ את ה-MGA אל ליבם. היא בודאי לא היתה מהירה במיוחד: עם 68 כ^ס (ובהמשך 72) ומשקל לא-ממש-נמוך יחסית לתקופה של 890 ק^ג, ביצועים בקו ישר לא היו הצד החזק שלה – המהירות המירבית היתה 157 קמ^ש בלבד. גם מספר זה מעיד, אגב, על השיפור האוירודינמי האדיר שהביא עימו העיצוב החדש: הגרסה האחרונה של ה-TF, שגם היא צוידה במנוע 1.5 ל' עם הספק כמעט זהה של 65 כ^ס, הגיעה ל-137 קמ^ש בלבד.
התנהגות הכביש היתה טובה, ובמחירה של ה-MGA קל היה להתייחס אליה כאל יגואר XK120 קטנה לתפרנים. לכן, מבחינה זו וגם מבחינת מספרי המכירות (וגם מבחינת הממדים, אגב), אני מתייחס אל הרודסטר הזו כאל ה-MX-5 של תקופתה. כמו המיאטה של היום, גם ה-MGA נרכשה בארה^ב לעתים קרובות עבור צעירים (ובמיוחד צעירות...) שאך זה קיבלו את רשיון הנהיגה. עד הפסקת ייצורה ב-1962 נמכרו מעל 100,000 מכוניות, והנתון המפתיע הוא שכ-95% נמכרו לשווקי יצוא – ככל הנראה המכונית הבריטית המצליחה ביותר בהיסטוריה מהבחינה הזו.
הביצועים הלא-מרטיטים גרמו בסופו של דבר ל-MG להוציא גרסה חמה של ה-MGA, עם ראש אלומיניום וגל זיזים עילי כפול במקום השסתומים העיליים של המנוע המקורי. התוצאה היתה קפיצה דרמטית בהספק, ל-110 כ^ס, עם שיפור תואם בביצועים; גרסה זו, שכותנה בפשטות Twin Cam, זכתה גם לחישוקים מיוחדים ולבלמי דיסק לכל ארבעת הגלגלים. אלא שהמנוע, שיועד בעיקר לאלו שתכננו להתחרות עם המכונית, היה עדין ועצבני, מתאים לשימוש עבור בעלי הבנה מכנית וגישה טיפולית נכונה. הצעירים שנטו לרכוש מכוניות כאלו לא בדיוק תאמו להגדרות הללו, והטווין-קאם קנתה לעצמה שם (מוצדק, אם להודות על האמת) של מכונית בעייתית. אחרי ייצור כ-2,000 מכוניות בלבד הופסק הייצור. מסיבות ברורות, גרסה זו היא המבוקשת ביותר בשוק האספנות כיום, וערך מכונית שמורה ומטופחת יכול להגיע לכ-40,000 דולר.
ב-1959 הופיעה גרסת 1600, כדי לספק את התאווה ליותר ביצועים אך ללא הטמפרמנטיות של מנוע הטווין-קאם. ההספק כאן עלה ל-78 כ^ס והמהירות המירבית ל-163 קמ^ש, כאשר בנוסף מקבלת המכונית בלמי-דיסק קדמיים. ב-1961 הופיעה הגרסה האחרונה, MGA 1600 מארק II, עם נפח מנוע מוגדל במקצת והספק של 93 כ^ס. מספר דגמים זכו לשלדות שנשארו מהטווין-קאם, עם ארבעה בלמי דיסק וחישוקים מיוחדים, ואלו מכונים '1600 מארק II דה-לוקס'. נזכיר עוד כי לאורך כל חיי המכונית יוצרה גם גרסת קופה, עם גג גבוה ולא אלגנטי במיוחד. הכמויות היו קטנות בהרבה משל הרודסטר וגם ערכה בשוק האספנות נמוך יותר.
הייצור, כאמור, הופסק ב-1962 – אבל הקריירה של ה-MGA המשיכה על מסלולי המירוצים. במיוחד ראוי לציין מכונית אחת ספציפית, שבידיו של הנהג והבעלים קנט פראת'ר נטלה לא פחות מ-6 אליפויות-קטגוריה לאומיות במסגרת מירוצי ה-SCCA (מועדון מכוניות-הספורט האמריקני), על פני לא פחות מ-20 שנה: האליפות הראשונה הגיעה ב-1986, האחרונה (בינתיים...) ב-2005. סביר להניח שה-MGA הזו היתה המכונית הקשישה ביותר על המסלול, בהפרש גדול – אבל זה לא הפריע לה להמשיך לתת בראש, כנראה.
בלינקים המצורפים תוכלו לראות, בשני חלקים, הליך שחזור מפורט וקפדני של MGA. בהחלט שווה צפייה.
סרטון: שחזור MGA, חלק א' >
סרטון: שחזור MGA, חלק ב' >
