קרוס-קאונטרי - אוטו

קרוס-קאונטרי

בין מדבר להר הגבוה התגלתה משמעות חדשה למושג קרוס-קאונטרי. וכן, היה קשה

הכתבה פורסמה בגיליון באוטושטח 14. עוד מדרגה, עוד מדרגה, עוד מדרגה, עוד מדרגה, אאחחח...עוד מדרגה. הלב משתולל בדופק מטורף כמנסה להבקיע דרך בתוך חלל חזה מגביל. הריאות מתאמצות למצוא חמצן 2000 מטרים מעל פני הים. דרך אגלי הזיעה אני מרים מבט ורואה את גרם מדרגות האבן ממשיך בתלילות למעלה ונעלם אחרי גוש גרניט לא קטן בכלל. כבר מזמן אני מתעלם מהציוץ האלקטרוני של מד-הדופק, שמזהיר כי אני מעל לתחום הבריא –עמוק בתחומי הקו האדום הדמיוני של מד-סל^ד הלב שלי. ככה גיליתי מדוע הוא נקרא ^קו אדום^, הראיה מטשטשת ונשטפת בדם לוהט ודל חמצן. מנוחה של כמה שניות ואני ממשיך בעקבות עמית שנעלם מעליי, נחוש שלא לתת לתומר ועודד להשיג אותי. המדרגות במעלה לג'אבל מוסא מכוסות שלג בוצי חלקלק. אני מתייצב בזהירות על מדרגה נוספת. המאבק כבר מזמן לא עם ההר, מוסא הוכרע. המאבק הוא עם עצמי. להתגבר על השרירים הצורחים, על הדופק המשתולל על האופניים שהעלו זיכרונות (כבר לא עמומים) של שקע-בית-האלונקה הנשכח. עוד מדרגה, ועוד מדרגה, הדוושה חופרת בתוך הכתף, עוד מדרגה ועוד מדרגה. אני חולף מול פניהם המשתאות של הבדואים שאינם מבינים (ובצדק) מה מביא אדם שפוי לכאורה לסחוב על כתפו אופניים לראש ג'אבל מוסא. עוד מדרגה ועוד מדרגה ואני עוצר ליד תייר אנגלי אדום-פנים מרוב מאמץ שסיפר לי כי הוא בן 82 וכבר מזה עשרה ימים הוא בוחר לעצמו ^גבעה^ אחרת באזור לטפס עליה. עוד מדרגה ועוד מדרגה, אני מחליק לרגע על מדרגה מכוסה קרח אך עוצר בזמן. עוד מדרגה ועוד מדרגה והנה עמית מנפנף אליי מראש הגרם. אני לוקח נשימה עמוקה ויוצא במאמץ אחד אחרון להגיע מבלי לעצור עד בית התפילה הקטן שעל הפסגה. להתעלם מהשרירים השורפים, הדוושה שמתחפרת בכתף והלב המתפקע. אפשר היה לשמוע מזמור קלוש בוקע דרך קירות האבן של הקפלה. נישא על גלי הקול, כשרוח קרה מייבשת את הזיעה ומקפיאה אותי ואני מוקף שלוגיות (שלוליות שלג) מכל עבר, הגעתי למעלה. יותר מאושר ממותש, מרוצה מהניצחון הקטן שלי את ג'אבל מוסא ומהניצחון הגדול שלי את עצמי. הרעיון לטייל בסיני עם אופני-הרים אינו חדש. למעשה, זרעי הפורענות נזרעו לפני יותר משנה לפני כן כשירדתי לשארם-אל-שייך עם תומר לסיום של ראלי דקאר. שנה עברה מאז אך הדחף נשאר, האתגר הוצב, והוא זמזם לי מאחרי האוזן כמו אותו יתוש טורדני. עשרות, אם לא מאות, ראשי שבילים שיוצאים מהכבישים ונעלמים עמוק לתוך וואדיות גרניט אדירים שבו את דמיוני. לנגד עיניי עמדה תמונה של רכיבה עמוק בוואדיות העצומים של לב סיני, זיג-זוג בשבילי עיזים באזור ההר הגבוה ודרכי חוף ציוריות הנושקות להרים בכתף אחת ולים בשניה. תקראו לי רומנטיקן חסר תקנה אבל דימוי כזה (אפילו עכשיו כשאני כבר אחרי) מעלה רטיבות בעיניי. הקיץ, ברור, אינו העונה האידיאלית לטיול אופניים במדבר. בטח שלא בסיני שנאפת תחת שמש יוקדת. אבל החורף, רבותיי, זה כבר סיפור אחר. כעשרים מעלות בצהריים, עשר עד 14 מעלות בלילה (לאורך החוף). בתי המלון כמעט ריקים מתיירים, בעיקר ישראלים, ומציעים חדרים במחירים זולים במיוחד. כך שידעתי שזה רק עניין של זמן ותזמון עד שכל התנאים יבשילו. לא דמיינתי שמהרגע שאדבר עם עמית (אותו עמית מדוגית-אוקטופוס) יעברו רק עשרה ימים עד שנדווש בחצי האי. ה^עייסק^ התגלגל במהירות רבה, כמו כדור שלג שצובר עוד ועוד מסה ותנופה. כל מי ששמע על ההפקה הזו, אם זה מענף האופניים או ענף הרכב, חברים או עמיתים לענף, כולם התלהבו מאוד וכולם – ללא יוצא מן הכלל – רצו להצטרף. מרוכבי אקסטרים צעירים ועד ג'יפאים ואופנוענים וותיקים ומנוסים מאוד, מאושיות עולם השטח הישראלי. כולם שלחו לדרך את חבריי ואותי, בצרור קללות עסיסיות וקריצת עין. ואז אותה יתושה שמזה תריסר חודשים מזמזמת מעל אוזני, נחתה סופסוף על התנוך ודפקה לי עקיצה מלא החדק. לא יכולתי להמתין יותר והרמתי את שפופרת הטלפון. אתם מכירים את התחושה כשכל הקלפים נטרפים בדיוק לטובתכם? שהכל מנהל ממש כפי שתכננתם? אז זה היה עוד יותר טוב. משיחת הבירור תמימה לגמרי לעמית קרול גיליתי שבעצם מצאתי בחברי בן-ברית רב עוצמה לעניין. עמית, שבקיא ברזי סיני, בדיוק מתעניין להרחיב את קו ספארי הצלילה של מועדון אוקטופוס, למסעות רכיבה בחורף ועונות המעבר, כאשר הצוללים מעדיפים להישאר מול האח המבוערת. בשבוע שנותר למועד היציאה עמית יצא לסיני לבדוק כמה צירים אפשריים ואני מוניתי לאחראי על גיוס האופניים. אופי השטח הכתיב אופניים רב-גוניות ככל הניתן. כאלה שיוכלו לעבור מרחקים ארוכים מבלי לעייף את הרוכב יותר מדי אך גם יהיו מסוגלות להתמודד עם רכיבה אתגרית בשטחים טכניים וקשים למעבר. שבילי חול וחצץ לצד סלעים, מדרגות ומורדות תלולים. באופן טבעי נבחרה הקומה העליונה של אופני הקרוס קאונטרי. מבלי להיכנס לגרסאות המירוצים היקרות אלא למצוא את סוסי העבודה החסונים והאמינים הדרושים למסע ארוך במדבר. עמית מצדו ארגן את כל הדרוש מהעבר השני של הגבול. תומר ארגן את ציוד הצילום שלו ועודד הביא משחת בן-גיי והומור פולני. התכנית הייתה גאונית כמו שהייתה פשוטה. לרכב מההר הגבוה (משער מנזר סנטה-קתרינה) עד לחוף. המרחק לא גדול, כ-60 ק^מ, רובם בירידה מ-1600 המטרים של המנזר לים. הנוף כמו באגדות, לילה אחד לבלות בשטח. בוננזה! אלא שדרכן של תכניות מושלמות להשתבש. מבלי להיכנס לפרטים אומר שהיה שיבוש מעשה אדם ושיבוש שני מידי כוח עליון. כך שהתכנית שונתה והפכה לתכנית טובה הרבה יותר. ^כוכב^ קוראים לזה. בסיס מרכזי ממנו יוצאים לגיחות יומיות וחוזרים למקלחת חמה וארוחה נדיבה. ככתוב. נאבק (nabeq) היא שמורת טבע גדולה בין דאהב לשארם. השמורה מכסה למעשה את רוב רצועת החוף שבין שתי הערים ואוצרת בתוכה מיקרו-קוסמוס מדהים של עצי מנגרוב, ספינה טרופה אחת (מריה שרודר) ומפגש מרשים של הרים גבוהים עם ים בגוון כחול מהפנט. אזור המנגרובים משמש כאזור גידול עשיר לבעלי-חיים ימיים רבים בראשית חייהם. יער המנגרובים נפרש על מישור הצפה עצום הנחשף בשעת השפל ומאפשר לדווש כמעט עד לקצה התהום בסוף ריף האלמוגים. אנו יורדים מהכביש לשביל עפר משולט ואחרי כמה קילומטרים מגיעים לחניה במרכז המבקרים של השמורה. הכניסה כרוכה בתשלום של 5 דולר לאדם ו-5 נוספים לרכב. הרכיבה קלה על מישורי ההצפה, כשמים ניתזים מהצמיגים הרחבים. החול מתחת לצמיגים מהודק וההתקדמות קלה ומהירה. שמנו פעמינו צפונה בשביל שמקביל לחוף כשברקע הולכים וצומחים ההרים ככל שהתקרבנו אליהם. השמורה מציעה המון ^מגרשי משחקים^ הסגורים באופן טבעי לכלי רכב ממונעים אך פתוחים לאופניים. בין אם אלה ביתרונות נמוכים ומזמינים או משטחי סלע חשופים בשפל. הדרך נעשית דרמטית ככל שאנו מצפינים. את שביל החול מחליפה דרך סלעית ודרדרתית אשר בשיאה הופכה לקשה למעבר ובלתי עבירה לכלי-רכב כפולי הנעה. הקרקע מערבת חול רך מאוד וסלע קשה מאוד אשר מחייבת גישה תוקפנית כדי לעבור בו. איבדת תנופה? אתה נעצר אל מול מדרגת סלע וחייב לדחוף. לאחר כ-20 ק^מ הגענו ל^קניון^. מעבר הכרחי צר ותלול שהחזיר אותנו לשביל אחרי כמה מאות מטרים על מדף סלע התלוי באוויר מעל לים. העיקרון פשוט: אסור לעזור! כל אחד חייב להסתדר עם האופניים שלו ולא משנה כמה קשה הוא צריך לעבוד. מגניב! חזרנו למכונית לקראת אחרי הצהריים להתאוששות קלה ואחריה פשטנו על המנגרובים. הנוף קסום כלקוח מערוץ טבע, לאחדים זה הזכיר את חוף השלדים בנמיביה, ורק עודד רצה לשכב על החוף ולנוח. אבל אין בעיה. עמית שחרר אותנו לחופשי במגרש המשחקים המוצף והקסום הזה. סיום נפלא ליום מאתגר כשברקע, על ההרים ממערב מבצבצים ראשי עננים באור אחרון. הירח שעלה ממזרח משך אליו את הים שהחל לגאות במהרה. על מישורי ההצפה, מהירות עליית המים רבה מאוד ועלולה ללכוד מטייל שלא שם לב וימצא עצמו פתאום מאות מטרים בלב ים. עליית המים המהירה סימנה את סוף המסע ואת תחילת הדרך לדיונה הקטנה ולארוחת הערב של חמדן. התעוררנו על החוף לבוקר קר ומעונן. מעט לאים אך מלאי ציפיה התארגנו לארוחת בוקר בהילטון ואחריה עלינו לאזור ההר הגבוה וליתר דיוק וואדי זראניק. הוואדי הוא רק מבוא לערוץ רחב (זאלאקה) יותר שמושך מזרחה לאורך עשרות קילומטרים עד לעין אום-אחמד. בעוד שציפינו ל^עוד^ ערוץ מדברי ומשמים, קיבלנו במקומו אלף לילה ולילה של פלאים גיאולוגיים. המים והחול בשיתוף רוח, וגשם חלקי כמה עשרות אלפי שנים, ציירו ציורים מדהימים בסלע הגיר הרך. נימים ובליטות, מדפים ושקערוריות. אנציקלופדיה של צורות מטורפות ברוח. ואיזה רוח המתינה לנו! סופה של ממש. שמיים קודרים, גשם דק וטורדני יורד באלכסון ללא הפסקה ועוקץ בפנים. קור עז מהסוג שמפיק נטיפי קרח מהנחיריים. הדרך היחידה להתחמם היא לרכב ומהר! אז עלינו על הציוד ויצאנו לתור את נפלאות הזראניק שיצר מגרש שעשועים מאתגר, משעשע, מפתיע ואסטתי בו זמנית. אילו מזג האוויר היה נוח יותר אפשר היה לבלות כאן יום שלם בשעשועים עבירות וטריאל עם האופניים. בתזמון מופלא מגיע חמדן עם הטויוטה ומאחור ארוחת צוהריים. תוך דקות המדורה דולקת הלחם-באדמה מוכן ואנו יורדים כעדת זאבים מורעבת על האוכל. הזראניק הוא יעד נפלא בפני עצמו אך יכול לשמש גם כשער מבוא לתחילת מסלול ארוך ומקסים לעין אום-אחמד ומשם לים. הכניסה לאזור אפשרית רק בתיאום מראש עם משטרת התיירות אבל בגדול אינה בעייתית. בירידה חזרה לחוף המדבר התחיל להשוויץ. השמש מצאה את הקרעים הבודדים בשכבת העננים וכשהיא מאחרינו נפרש לפנינו מופע מדהים של גשם, אור וצל במדבר אשר הותיר את כולנו פעורי פה. כל פניה הסתירה ^גלויה^ מושלמת של נוף אלוקי והאוויר התמלא בריח מתוק וחזק של שיח ה^בעת'רן^ הממלא את הגאיות. ^מחר אנחנו עולים לג'אבל מוסא^ הכריז עמית בקול. היחיד שלא היה משועשע מהרעיון היה עודד שהפטיר ^כשהראש דפוק הגוף סובל...^. שמש חמימה ושמיים כמעט נקיים מעננים קידמו את פנינו. זה היה מאותם הבקרים בהם אתה מרגיש שהולך להיות לך יום מוצלח. עוד בדרך לקתרינה אפשר היה לראות ממרחק את קו האופק המשונן, כמסור גס, של ההר הגבוה ופסגותיו מסוכרות בשכבת שלג לבנה. ההתרגשות ברכב גואה בציפייה לקראת הטיפוס. לשיא הגובה ולשיא המסע. אחרי שעת נסיעה נינוחה מנואייבה לקתרינה עברנו במחסום האחרון לפני המנזר. שוטרים מצריים משועשעים הניפו אותו מביטים ברכב המוזר ממנו תלויות אופניים בכל זווית אפשרית. התארגנות קצרה שבה החלפתי זוג פנימיות באופניים שלי והחלפתי את הקליפסים בדוושות רגילות. מגרש החניה מול המנזר עמוס באוטובוסים ותיירים שיצאו לראות את הזריחה מראש ג'אבל מוסא. הם כבר בדרך למטה והמשעול פנוי לגמרי לארבעת המופרעים על בגדיהם הצבעוניים והאופניים המבהיקות. הטיפוס מתחיל בעלייה מתונה ואחידה. הגשם שירד ניפח את הקרקע והצמיד את העפר, מקנה בכך אחיזה מושלמת לצמיגי השטח השמנים. עד לתחנה הראשונה החבורה מתפזרת, כל אחד שוקע בתוך עצמו, מוצא את הקצב שמתאים לו לטיפוס. כבר מזמן האופניים בהילוך ראשון והקצב מעט מהיר יותר מהליכה. אחרי התחנה הראשונה השביל הופך לתלול עוד יותר, המדרגות שפזורות לאורכו רק מוספות לקושי ודורשות מאמץ נוסף משרירים שכבר מתאמצים מאוד ומתחילים לכאוב. עמית מתעקש לרכב כל הדרך וכמעט נוגח בראשו בסלע ברגע של ^כמעט^. בשלב הזה אני כבר עברתי לגמרי להליכה. מעל 1800 מטרים הנשימה קשה והדופק מהיר מאוד, מחייב מנוחות סדירות. ואז הגענו למדרגות. שש מאות מדרגות ליתר דיוק. וכאילו לסמן את תחילת הסבל האמיתי, הופיעו השלוגיות הראשונות. גם על המדרגות עצמן. קשה אבל לא בלתי-אפשרי. חלק כמו תחת של תינוק. נשמתי נשימה עמוקה, העמסתי את האופניים על הכתפיים כשאני מכוון את הדוושה לשאת את רוב המשקל על כתף שמאל והתחלתי לטפס בעקבות עמית. מדרגה, עוד מדרגה ועוד מדרגה.... נפלאות סיני עדיין מחכות שיגלו אותן. בוודאי עם אופני-הרים בעלות חופש תנועה, ויכולת תנועה כה טובה בשטח. אם זה על חוף הים הציורי או בין הרים רבי-הוד, כל רוכב אופניים בכל רמה, ימצא בה את האתגר שלו. הניתוק המוחלט מישראל לצד אירוח מצרי לבבי ומלונות זולים הופכים את המקום למפלט המושלם לכמה ימים של רכיבה אתגרית במדבר שעדיין לא נהרס בידי אדם. מחוף השלדים של נאבק לפסגת ההימלאיה שלג'אבל מוסא בשלושה ימים. מרשים לא?
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות