המכונית המופיעה בתמונות העליונות משמאל אינה נראית מרשימה במיוחד. אנחנו מכירים בעיקר את צאצאיה המודרניים, שמצטיינים בהופעה ויזואלית רבת-עוצמה ויוצאת-דופן. התיאור הזה בודאי אינו תואם את אם השושלת. אבל לפני 52 שנה, זו היתה המכונית הסדרתית החזקה והמהירה ביותר בארה^ב. אנו מדברים על הקרייזלר 300 (או C-300, בשמה המלא והנכון), מלכת הביצועים הכי בלתי-סבירה שאפשר להעלות על הדעת – אבל זה בדיוק מה שהמכונית הזו היתה. כמו בהרבה מקרים דומים בהיסטוריה של עולם הרכב, מכונית זו נולדה בשל שגעונו של אדם אחד: רוברט רודג'ר, שבגיל 37 כבר היה המהנדס הראשי של קרייזלר כאשר החליט, ב-1953, למצוא בית ראוי למנוע ההמי 'פיירפאוור' ('כוח-אש', כינוי נפלא למנוע ביצועים) החדש של החברה. רודג'ר היה חלק מהצוות שהשיק את מנוע ה-V8 החזק הזה שנתיים קודם לכן, והוא היה משוכנע כי ניתן – עם החלקים הנכונים במערכת היניקה ועם יחס דחיסה גבוה מהמקובל – להגיע לתפוקה של 300 כ^ס מהמנוע הזה, במכונית ייצור-המוני. כדי לשים דברים בפרופורציה, השברולט קורבט שהושקה באותה שנה היתה בעלת מנוע 6 ציל' עם 150 כ^ס בלבד, וכשקיבלה V8 ב-1955 היו לו רק 195 כ^ס. הפורד ת'נדרבירד של 1954 קיבלה מנוע V8 עם 225 כ^ס. הפקת ההספק המכובד הזה ממנוע ההמי בנפח 5.4 ל' לא היוותה בעיה. גל-זיזים במפרט מירוצים (שהיה זמין בזכות שימושי-מסלול להם זכה מנוע ההמי בידיו של בריגס קנינגהם, אבל לא נסטה יותר מדי הצידה לסיפור הזה), סעפת יניקה מיוחדת ושאר ירקות דאגו לכך היטב. גם תיבה אוטומטית מתאימה היתה בנמצא: תיבת ה^פאוורפלייט^ הפשוטה והחזקה (עם 2 הילוכים בלבד!) שהוצגה בדיוק בזמן, ב-1954. מכונית שתתאים למנוע, לעומת זאת, לא היתה קיימת. קרייזלר של אותם ימים היתה מאורה של אינטריגות, תככים ופוליטיקה פנימית, אבל רודג'ר הצליח לשכנע את ההנהלה לבנות את המכונית המיוחדת שרצה – ללא תקציב ראוי. התוצאה היתה המכונית האדומה המופיעה כאן, סדאן 2 דלתות הארדטופ שנבנתה כשעטנז של חלקים קיימים עם פה-ושם נגיעות ייחודיות לה. כפי הנהוג באותם ימים היתה זו מכונית גדולה וכבדה. הבסיס נלקח מדגמי-העלית של קרייזלר, גרסת 2 דלתות של הניו-יורקר ענק הממדים; חרטום מדגם אחר, האימפריאל, הצטרף לחלק אחורי שנלקח מהווינדזור. המעצב הראשי של קרייזלר הוסיף מגע משלו עם החלפת רכיב זה או אחר. בראשית 1955 יצאה הקרייזלר C-300 לשוק, עם שילוב של פאר וביצועים (ומחיר) שמזכירים את דגמי AMG של מרצדס דהיום. כפי שניתן לשער, החברה הבהירה היטב את מקור שמה של המכונית. אין לבלבל את ה-C-300, אגב, עם ה-300C שיצאה שנתיים מאוחר יותר כפי שיוסבר מייד; ה-C ייצגה את המילה 'קופה', ולמעט אותה שנה ראשונה לא נעשה בה עוד שימוש. למעשה, אם נשתמש בלוגיקה שאומצה בהמשך, צריך היה לקרוא לה 300A. ה-300 היתה, כאמור, המכונית החזקה ביותר שנמכרה בארה^ב, והיא נותרה החזקה ביותר במשך מספר שנים. היא קבעה שיאי מהירות למכוניות סדרתיות מייד עם הופעתה, עם מהירות מירבית של מעל 200 קמ^ש; וחשוב עוד יותר – היא כבשה את מסלולי נאסקאר כבר באותה שנה. באותה תקופה מכוניות נאסקאר אכן ענו לתיאור המופיע בשמן, 'סטוק קארס' – מכוניות סטנדרטיות. קצת מפחיד לחשוב על מכונית באורך של 5.5 טון ובמשקל של כמעט 2 טון, עם בלמי תוף לכל הגלגלים, שרצה על המסלולים; מצד שני, הסרן החי וקפיצי העלים האחוריים של ה-300 היו חלק ממערך מיתלים מוקשח עימו הגיעה המכונית כסטנדרד (והם נותרו בנאסקאר עד עצם היום הזה...). כך או כך, ה-300 הגיעה למירוצים הללו במסגרת קבוצה פרטית לחלוטין, ללא כל תמיכה של המפעל, אבל זה הספיק. הקרייזלר החדשה ניצחה ב-24 מ-38 המירוצים של אותה שנה וטאטאה את המסלול עם קבוצות-המפעל הרשמיות של פורד ושברולט. ב-1956 החלה המסורת של 'מכוניות האותיות' – כל שנה זכתה ה-300 לסיומת משתנה. דגם 56', השני בסדרה, היה 300B (ולכן, הכינוי הראוי לדגם הראשון היה צריך להיות 300A), זה של 1957 כונה 300C וכך הלאה. מדי שנה גם עלו ההספקים, וב-1957 גם זכתה המכונית לעיצוב מחודש ולהופעה לה היתה ראויה. ה-300C כבר היתה סקסית וזוהרת, והיא נחשבת עד היום ל-300 המוצלחת והסקסית מכולן. העובדה שניתן היה לקבל אותה עם מנוע 'המי בעל 375 או 390 כ^ס (האחרון עם יחס דחיסה יוצא דופן של 10.1:1) לא הזיקה אף היא. זו גם היתה השנה בה הופיעה גרסת קונברטיבל של ה-300. מנוע ההמי המיתולוגי ערך את הופעתו האחרונה ב-300D של 1958, ועתיד היה להעלם מסדרת ה-300 למשך כמעט 50 שנה. מ-1962 איבדה סדרת ה-300 את ייחודה לאחר שהוצאה בשתי סדרות מקבילות, ה-300H שנותרה אקסקלוסיבית וחזקה וסדרת ה-'300 ספורט', עם מנוע חלש יותר, שהוצאה גם עם מרכב 4 דלתות. אפשר לראות זאת כהזניית המותג. סדרת ה-300 האמיתית והיקרה מעולם לא נמכרה במספרים גדולים; ה-300H נמכרה ב-62' בכ-550 יחידות בלבד, לעומת מעל 25,000 מסדרת ה'300 ספורט' העממית. ה-300L היתה האחרונה מסדרת ה'אותיות', ב-1965. מ-1966 כבר הפכה ה-300 להיות קרייזלר מן המניין, ללא ייחוד אך עם מספרי מכירה גדולים. כאשר הוסר הדגם מהיצע קרייזלר לקראת 1972, אף אחד לא עשה מזה רעש. הופעה קצרה נוספת של הכינוי 300 התרחשה ב-1979, אך המכונית היתה מעליבה עבור המסורת המפוארת של הדגם המקורי. 20 שנה מאוחר יותר הופיעה ה-300M, הראשונה בהיסטוריית ה-300 עם הנעה קדמית וללא מנוע V8. את המעוות הזה תיקנה ה-300C הנוכחית, שהופיעה לראשונה כדגם 2005 וחזרה להנעה אחורית. בשל סדרות הייצור המצומצמות, לא קל למצוא קרייזלר 300 'אמיתית' מהשנים הנכונות. גרסת 1957 היא הנחשבת והנחשקת ביותר, אך ספק אם נותרו מעל 100 מכוניות כאלו במצב נסיעה מתוך האלפיים-ומשהו שיוצרו.