מאז שהושקה הפרארי 599 בתערוכת ז'נבה 2006 היא זכתה לתשבחות מקיר אל קיר, והוכרזה כפרארי הגדולה ביותר עם מנוע קדמי שיוצרה אי-פעם. טרם הצגתה, נפוצו שמועות כי היא תזכה לכינוי 'דייטונה', ואף אחד לא היה זקוק להסבר למה. כל אוהד פרארי המכבד את עצמו יודע בדיוק מה היתה הפרארי דייטונה ומה היא מסמלת עבורו. כתבה זו מיועדת למעטים שמשום מה לא יודעים...
עד הופעתה של ה-599, לא היה ספק איזו מכונית ראויה לתואר הפרארי מנוע-קדמי הכי גדולה: ה-365 GTB/4 שיוצרה בין 1969 ל-1974, ונודעה בכינויה "דייטונה" – למרות שזה היה רק הכינוי הפנימי של הדגם לפני שלב הייצור, ופרארי מעולם לא השתמשה בו באופן רשמי. את שאר העולם זה לא עניין וכולם קראו לה דייטונה. מבחינות מסויימות היא סימלה את קיצו של עידן, ספינת הדגל האחרונה של פרארי עם מנוע קדמי. ואיזו ספינת דגל זו היתה: מנוע V12 בנפח 4.4 ל', עם שישיית מאיידי וובר כפולים, הפיק קצת מעל 350 כ"ס ואיפשר האצה מ-0 ל-100 ב-5.4 שניות. המהירות המירבית היתה 280 קמ"ש.
הדייטונה הוצגה לראשונה בתערוכת פריז 1968, ויוצרה עד 1974 – שנת משבר הדלק בעקבות מלחמת יום כיפור. מדובר בכמויות גדולות למדי במונחים של אקזוטיקה איטלקית דאז, מעל 1,400 יחידות בסך הכל. זה לא מפריע למכונית להיות מבוקשת ביותר בחוגי הקלסיקה ובעלת ערך-אספנות גבוה. בסוף שנות ה-80, כאשר שוק הקלסיות הגיע לשיאו, דייטונה במצב שמור היטב יכלה להגיע למחירים של חצי מיליון דולר במכירה פומבית. אם מדובר באחת מ-15 המכוניות המיוחדות שהוכנו על-ידי המפעל למירוצים (ואף אחד, אבל אף אחד לא מציע אותן למכירה), המחירים גבוהים בהרבה ועשויים להגיע למיליון-וחצי דולר – היום אולי כבר יותר. מסיבה זו, אגב, התפתח שוק ער יחסית לרפליקות של דייטונה. המפורסמת בהן, כנראה, היא העתק של הדייטונה ספיידר (שזכתה לכינוי נפרד, GTS/4, יוצרה בכמות של פחות מ-200 יחידות, ומבוקשת עוד יותר מהקופה בשוק האספנות) אשר כיכבה בשתי העונות הראשונות של תכנית הטלביזיה "מיאמי וייס" כמכוניתו של דון ג'ונסון, הלא הוא הבלש סוני קרוקט. פרארי, אגב, לא אהבה את העובדה שרפליקה (המבוססת על מכניקה של שברולט קורבט, אבוי לבושה) זוכה לתהילה, ולהמשך הסדרה סיפקה שתי מכוניות מדגם טסטרוסה עדכני. אבל דווקא הופעתה של אותה רפליקה בתכנית הקפיצה את ערכן של מכוניות אותנטיות בשוק – והפכה את הרפליקות למצליחות עוד יותר, כאפציה זולה בהרבה למקור.
אבל אנחנו סוטים מהעיקר. והעיקר הוא פרסום מוקדם יותר, ולא בהכרח חיובי, לו זכתה הדייטונה. זה קרה ב-1971 כאשר עיתונאי הרכב ברוק ייטס ונהג המירוצים דן גרני נהגו אותה על כבישים ציבוריים מניו-יורק עד לוס אנגל'ס, מרחק של 4,627 ק"מ, ב-35 שעות ו-54 דקות – מהירות ממוצעת של 128.9 קמ"ש. זה קרה במהדורה הראשונה של המירוץ הבלתי-רשמי שנודע לשמצה בשם "קאנונבול ראן" – רעיון שהיה פרי מוחו של ייטס. השם המלא של האירוע, אגב, הוא " Cannonball Baker Sea-To-Shining-Sea Memorial Trophy Dash". הוא נולד כדי לחגוג את מערכת הכבישים המהירים של ארה"ב – וקצת גם כאקט של מחאה ולעג כנגד מגבלות המהירות החדשות שעמדו להכנס לתוקף, 55 מייל לשעה. מהירות זו, כך התברר, היתה נמוכה מהמהירות הממוצעת שהשיג ארווין ג'ורג' "קנון בול" (כדור תותח) בייקר, אשר חצה את ארה"ב מחוף אל חוף לא פחות מ-143 פעמים במחצית הראשונה של המאה ה-20. ב-1933 קבע בייקר זמן מחוף-לחוף של 53.5 שעות, מהירות ממוצעת של מעל 60 מייל לשעה – שיא שהחזיק מעמד כמעט 40 שנה עד ששופר על-ידי בייטס וגורני.
הרעיון נולד כמה חודשים לפני המירוץ עצמו כאשר בייטס, אז מכתבי העיתון Car and Driver, לקח ואן מתוצרת דודג' מניו-יורק ללוס-אנגל'ס, בנסיון להוכיח שנהגים טובים וכבישים טובים יכולים לאפשר שימוש במערכת הכבישים האמריקנית באופן דומה לזה של האוטובאהנים בגרמניה. אווירת פולטיקלי-קורקט מוטורית כבר החלה לבצבץ באותו זמן והטרידה את מנוחתו של ייטס. "כן, זה אפשרי", אמר בכתבה על אותו מסע. "תנו לתחבורה במהירות גבוהה להפוך למציאות".
מכאן התפתח הרעיון לאותו מירוץ לא-בדיוק-רשמי ולא-בדיוק-חוקי, שקיבל את שמו לזכר אותו ג'ורג' "כדור-תותח" בייקר (בשם המודרני אוחדו המלים Cannon ו-Ball, כדי למנוע תביעות מצד יורשים של בייקר. ארה"ב, נו).
בהגיע המירוץ עצמו נותרו רק 8 צוותים במערכה. לייטס עצמו היתה בעיה למצוא נה שיחלוק עימו את המשימה: הוא פנה למספר נהגי מירוץ ידועי-שם, ביניהם דן גרני עצמו (שעד אז כבר הספיק לנצח במסגרת מירוצי פורמולה 1 ולזכות במירוץ הלה-מאן 24 שעות), אך נדחה. בסופו של דבר שינה גרני את דעתו יום לפני האירוע, ייטס זכה לבן-זוג מהחלומות, והיתר שייך להיסטוריה.
אפשר לספר הרבה על אותו מירוץ ראשון, אבל נסתפק בכךך שבחירת המכוניות לא בדיוק עקבה אחרי סטנדרטים מקובלים מעולם המירוצים. ייטס וגרני זכו לנהוג בפרארי דייטונה שהושאלה להם על ידי סוכן-מכוניות ואספן ידוע שם, קירק ווייט, אבל שאר המתחרים הצטיידו בכלי-נשק פחות מהירים. אחד מהם נהג ב'מוטורהום', למשל, וצוות בן שלושה חבר'ה נהג בקאדילק סדאן דה וויל בעקבות מודעה שפרסם בעליה: הוא היה צריך מישהו שיעביר אותה עבורו מניו-יורק לקליפורניה, בתנאי שהיא לא תעבור מהירות של 75 מייל לשעה ושלא ינהגו בה בלילה. צוות הקאדילק סיים שלישי, במהירות ממוצעת של 79.3 מייל לשעה, כולל זמן עצירות כולל של למעלה מ-3 שעות. וכן, היא ננהגה גם בלילה. שלא במפתיע, ייטס וגרני היו אלה שסיימו ראשונים.
ועוד פרט פיקנטי: במרוצת כל 36-מינוס השעות שבילו על הכבישים במהירויות גבוהות, זכו ייטס וגרני לדו"ח-מהירות אחד בלבד. שוטר שרדף אחרהם והצליח להשיגם כשעצרו לתדלק רשם להם דו"ח של 90 דולר. ואז, כפי שמתאר ייטס בספרו אודות האירוע, שאל "כמה מהר הדבר הזה יכול באמת לנסוע"? ייטס הציע לו להצטרף אליהם על הכביש המהיר כדי לגלות... זה קרה באריזונה, ואז גם חשבו שני הנהגים על כך שבעצם אינם יודעים כמה המכונית מהירה באמת. הם נתנו גז (ללא השוטר), וראו 172 מייל לשעה על השעון – כ-277 קמ"ש. הציטוט המפורסם ביותר לגבי האירוע הוענק לעיתון Times על ידי גרני, כאשר נשאל לגבי הבטיחות המפוקפקת של התחרות: "At no time did we exceed 175 mph", אמר.
הפרארי דייטונה המנצחת הוצעה לגרני על-ידי בעליה במחיר-מציאה של 15,000 דולר, אבל באותו זמן הוא לא יכל להרשות זאת לעצמו. היא שמורה עד היום באוסף פרטי ועורכת גיחות תכופות למפגשי מכוניות קלסיות. אפשר להניח כי זו הדייטונה היקרה ביותר בעולם, מחוץ לאותן 15 גרסאות מירוץ נדירות.
הקנונבול נערך רק עוד שלוש פעמים. במהדורה השניה, ב-1972, נהג ייטס בדודג' צ'לנג'ר וסיים שני. המירוץ השלישי נערך ב-1975 וניצחה בו פרארי דינו, תוך שהיא משפרת את זמנם של ייטס וגרני בדקה אחת. התחרות האחרונה נערכה ב-1 באפריל 1979, עם 42 מתחרים. ייטס נהג באמבולנס עם מנוע-מירוץ מנאסקאר, כאשר אשתו הטריה משחקת לקוחה שהיתה זקוקה להסעה דחופה לקליפורניה, אך לא יכלה לטוס בשל מצב ראותיה... המוטיב הזה הופיע בסרט הרשמי שנעשה על פי תסריט של ייטס והופיע ב-1981, בכיכובו של ברט ריינולדס. סטיב מקווין היה הבחירה הראשונה, אך מחלת הסרטן שלו מנעה ממנו להשתתף ואת מקומו תפס ברט ריינולדס. הסרט היה ללהיט גדול והפך את ייטס לאדם עשיר, למרות שלא היה מרוצה כלל מהתוצאה הסופית. זה קרה כבר אחרי שהחליט להפסיק עם הקנונבול: "הבנתי שבשלב זה או אחר פשוט נהרוג מישהו", אמר.
