כפי שקורה לעתים קרובות, גם הסונט נולדה בגלל שגעון של אדם אחד – במקרה זה רולף מלדה (Rolf Mellde), מי שעמד בראש פיתוח המנועים של סאאב באותה תקופה. מלדה הגיע למסקנה שסאאב זקוקה למכונית-ספורט יעודית שתוכל להתחרות במירוצים, לאחר שתקנות ה-FIA דאז לא אפשרו שיפורים מרחיקי-לכת במכוניות סדרתיות, וללא שיפורים כאלו דגמי סאאב דאז לא יכלו להיות תחרותיים די הצורך. הוחלט על ייצור כמות קטנה של מכוניות ומלדה עבד על הפיתוח בחשאיות גמורה יחד עם קומץ אנשים שהיו היחידים שידעו על הפרוייקט. תוצאת הפיתוח היתה מכונית-ספורט פתוחה קטנה וקלת-משקל שראתה אור ב-1956. היא נקראה ^סאאב 94^ או ^סונט סופר ספורט^ (ובהמשך – סונט I), כשהמילה Sonnet איננה מתייחסת לסוג מסויים של שירה אלא נגזרה מביטוי בשבדית שהשתמש בו מלדה לגבי המכונית: Så nätt den är (לא, אין לי מושג מה המשמעות). הממדים היו באמת קטנים: בסיס גלגלים של 2.21 מ', אורך 3.49 מ', רוחב 1.42 מ' וגובה – 83 ס^מ (!) בלבד. מבנה המכונית היה מתקדם לזמנו והתבסס על תיבות אלומיניום, עם גוף עשוי פיברגלס. מנוע שתי-פעימות משולש צילינדרים בנפח 750 סמ^ק סיפק רק 58 כ^ס, אבל עם משקל של כ-500 ק^ג בלבד הביצועים היו נאים. 40 שנה מאוחר יותר שברה המכונית הראשונה שיוצרה את שיא המהירות השבדי למכוניות 750 סמ^ק כאשר קבעה 159.4 קמ^ש. רק שש מכוניות יוצרו בטרם שונו תקנות ה-FIA כך שניתן חופש פעולה גדול יותר לשיפור מכוניות סדרתיות, ולא היה עוד צורך במכונית-המירוץ הקטנה. מספר שנים לאחר מכן הועלתה שוב הצעה בסאאב לייצר מכונית-ספורט דו-מושבית קטנה, הפעם קופה שתיועד לכביש. הוזמנו שני אבות-טיפוס מספקים חיצוניים, ואחד מהם – MFI-13 – נבחר כמתאים. המכונית המוגמרת הושקה ב-1966 תחת הכינוי סאאב 97 – מאוחר יותר סונט II. היא היתה עדיין בעלת מנוע שתי-פעימות משולש צילינדרים אך בנפח שהוגדל ל-850 סמ^ק; ההספק המירבי עלה קלות ל-60 כ^ס והמשקל ל-660 ק^ג. הביצועים עדיין היו יותר מסבירים, עם האצה מ-0 ל-100 ב-12.5 שנ' ומהירות מירבית של 150 קמ^ש. הממדים נותרו קומפקטיים ביותר, עם בסיס גלגלים קצרצר של 2.15 מ', אורך כולל של 3.78 מ', רוחב של 1.45 מ' וגובה של 1.16 מ' בלבד. פחות או יותר במקביל היה שוב מעורב מיודענו רולף מלדה ביוזמה סודית: מעבר ל-4 פעימות. מספר מנועים נוסו וה-V4 של פורד התגלה כמוצלח ביותר – אבל הנהלת סאאב לא ראתה בעין יפה את העבודה שמכוניות סאאב יונעו על-ידי מנועי פורד. מלדה פעל בהחבא, ניהל משא-ומתן סודי עם פורד כדי לוודא שניתן יהיה לרכוש מהם מנועים בתנאים טובים, וגייס פועלים לעבודה כאשר המפעל נסגר לפגרת הקיץ של 1966 – לכאורה כדי לטפל בבלמים פגומים. הוא קבע עובדות בשטח והתקין מנועי פורד ב-600 מכוניות שהיו למעשה עודפי-ייצור שלא נמכרו... התוצאה היתה הצלחה גדולה במכירות, והסונט הרוויחה גם היא מהמהלך וקיבלה ב-1967 מנוע V4 בנפח 1.5 ל'. השם שונה בהתאם ל^סונט V4^. המנוע החדש הפיק 65 כ^ס, אך היה כבד משמעותית ממנוע השתי-פעימות כך שמשקל המכונית עלה ל-770 ק^ג. התאוצה בעקבות זאת לא השתפרה ונותרה על 12.5 שנ' מ-0 ל-100, אך המהירות המירבית עלתה ל-160 קמ^ש. הדור השלישי של הסונט הושק לקראת 1970, בעיקר כדי לענות לדרישות השוק האמריקני, לאחר שיוצרו פחות מ-2,000 מכוניות מהדור השני. העיצוב עבר מודרניזציה, כאשר החלונות האחוריים נאטמו והחרטום הוארך; הפנסים הפכו להיות נשלפים אופנתיים – וכרגיל אצל סאאב, הפעלתם היתה שונה מהמקובל: הנהג תיפעל אותם באופן ידני, באמצעות מערכת כבלים. השינויים תרמו למקדם גרר נמוך במיוחד, יחסית לאותם ימים, של 0.31. כל הממדים גדלו קלות – האורך ל-3.90 מ', הרוחב ל-1.50 מ' והגובה ל-1.19 מ'. הספק המנוע גדל גם הוא במקצת, ל-68 כ^ס – וכך גם המשקל, שהגיע ל-800 ק^ג. מאוחר יותר הוצעה גרסת 1.7 ל' של אותו מנוע, עם 76 כ^ס. ביצועים התאוצה היו פחות טובים משל גרסאות קודמות, בשל יחסי העברה ארוכים, אם כי המהירות המירבית גדלה קלות ל-165 קמ^ש. בין השינויים אפשר למנות העברת מוט ההילוכים לרצפה במקום על מוט ההגה, והוספת אופציה למזגן-אוויר. ב-1974 הופסק ייצורה של הסונט, אשר לא יכלה עוד לעמוד בדרישות הזיהום המחמירות. בסך הכל יוצרו קצת מעל 10,000 יחידות מהסונט לגרסותיה השונות. היא אינה בעלת ערך רב בחוגי האספנות אבל כיום – כאשר סאאב הדרדרה לשימוש בפלטפורמות יד-שניה שהיא מלקטת מהעצמות ש-GM משליכה לעברה – אפשר רק להביט בגעגוע על הסונט, זכר לימים אחרים בסאאב. קונספט האירו X שהוצג בתערוכת ז'נבה האחרונה (בדיוק 50 שנה אחרי הופעת הבכורה שם של הסונט II) העלה תקוות כי אולי סאאב תחזור לייצר מכונית-ספורט אמיתית – אבל בינתיים לא נראה כי הדבר עומד להתרחש.