לה בלה מאקינה - אוטו

לה בלה מאקינה

סיפור אהבה איטלקי סוחט דמעות, בכיכוב אלפא-רומיאו. אדומה, בטח אדומה

גילוי נאות ובקשה להבנה. אלפא רומיאו היא לא רק יצרנית מכוניות, היא לא רק זאת שעשתה את האוטו עליו אני כותב כאן. במקרה זה אני מודיע מראש כי האתיקה המקצועית היא ממני והלאה, כי המחויבות לכתיבה עניינית הונחה בצד. אני חי, נושם וגם שותה (שותה? העורך) אלפא רומיאו. מבחינתי להיות בעליה של אלפא בארצות הקודש (ישראל ואיטליה) זה הדבר הקרוב ביותר לפרארי. פרארי? ואל לכם לחשוב כי השוואה זו היא בבחינת עלבון לחברת העילית (שנמצאת היום בבעלותה של פיאט, בעלת הבית של אלפא). מכיוון שכל מה השם הגדול שפרארי עשתה לעצמה הרי בא בזכות אנצו פרארי - וזה התחיל את דרכו בשנות ה-20 בעולם המופלא של האקשן והפיח, בזכות ניקולה רומיאו. שיעור היסטוריה החברה הוקמה ב-1906 והייתה למעשה סניף של יצרן צרפתי בשם דארק. ב-1910 הקימו 20 מהנדסי רכב על בסיסה של דארק, חברה חדשה, ויחד עם עוד 100 פועלים, יצרו אתA.L.F.A Anonima Lombarda Fabica Automobila: מפעל אנונימי בלומברדיה לייצור מכונית. המפעל פעל 5 שנים - ולא בהצלחה רבה. בדצמבר 1915 החליטה הנהלת החברה להעביר את המנהל מתפקידו. במקומו התמנה איש צעיר, חצוף ועשיר, ושמו היה ניקולה, ניקולה רומיאו. רומיאו התמנה למנהל אלפא. עד מהרה הבין רומיאו, כי מוכשרים ככל שיהיו מהנדסיו בתחום המוטורי, זה אינו מספיק, וכי העיצוב חשוב לא פחות. לא פלא כי במהלך השנים, מאז ועד היום, היו השמות הגדולים - פינינפארינה, ברטונה, ג'וג'ארו - שותפים בעיצוב דגמי החברה. אולם העובד המפורסם ביותר אשר פעל במסגרת אלפא רומיאו היה אנזו פרארי. אנזו הצעיר ביקש להיות נהג מירוצים, ואלפא של שנות ה-20, כבר הייתה עמוק בתוך עולם זה. הפוטנציאל בקידום מותג על מסלול המרוץ היה ברור. אנזו הצעיר היה, כנראה, נהג ממוצע למדי. כבר בשנה השנייה איבד את מושב הנהג במכונית המירוץ של אלפא, ועבר לעבוד במפעל. אלא שהנהג הבינוני התגלה כגאון בתחום העיצוב והמכניקה, ומנהליו אשר זיהו את הפוטנציאל הטמון בגבר הצעיר קידמו אותו למעמד מתכנן מוביל. וכך, חדור מוטיבציה, עיצב פרארי הצעיר את הדגם הראשון אשר זכה לענוד את סמלי ה-8C-2300. הניסיון העשיר, אם-כי הלא מוצלח במיוחד, בנהיגת מירוץ השפיע באופן ישיר על פרארי ובאופן עקיף על חברת אלפא רומיאו. וכך, היו דגמים אלו חמושים במנועים בעלי יכולת אדירה ביחס לתקופה. בשעה שהאנגלים, למשל, עבדו קשה מאוד כדי לקבל ולו תוספת קטנה מעל 50 כוחות סוס, הרי שבמפעל במילאנו מאה-שלושים-פלוס כוחות-סוס היו עניין של מה בכך. אליה וקוץ בה. כבר אז נחשבו דגמים אלו מיוחדים ואקזוטיים והיו יקרים להחריד. אלפא נאלצה לשנות כיוון - ממפעל עילית למפעל ליצור המוני ו^זול^, עד כמה שניתן. אך בטרם הספיקה אלפא להתייצב במתכונתה החדשה, נכנסה איטליה למלחמת העולם השנייה (כשותפה של גרמניה). לאחר המלחמה הוטל על כתפיו של דוקטור אורזיו סאטה פאוליג לפתח מנוע שיהיה זול ליצור ובמקביל לא יאבד את המאפיין החשוב ביותר בחברה: הפלפל המוטורי. וכך היה. מנוע גל הזיזים העילי הכפול הידוע של חברת אלפא רומיאו יצא לאוויר העולם ב-1950, סולל את הדרך להשתתפותה של אלפא במגרש של הגדולים באמת: פורמולה 1, מירוצי סלון ו-GT. אגב, ניסיונות שנערכו בשנות ה-70 וה-80 לחזור למסלולי הגרנד פרי, לא עלו יפה. שיעור בפסיכולוגיה והנה אנו עם ה-GTV ובעליה - אך לפני כן וידוי אישי. האלפא הזאת, כן ממש זאת שאתם רואים כאן, הייתה עד לפני מספר שנים ממש שלי. הבעיה אז הייתה כי אני הייתי מאוד מחובר אליה, אבל חלקיה שלה היו הרבה פחות מחוברים אלו לאלו. בעיה נוספת נבעה כי בגלל היעדר ממון בכיסי וידע בקודקודי העברתי את בעלותי המאושרת עליה תמורת בצע כסף. וכאן, כדי לכפר ולו במעט, חזרתי לאותה אהובה שזנחתיה, והפעם כאשר היא בחיקו של רעי, ובהקשר זה, הטוב ממני. שי ורד הנו עוד אחד מאותם אנשים שמדע הרפואה קבע מינוח לבעייתם: ^אלפאהוליים^. האיש יודע הכל-בכל-מכל-כל במה שקשור לאלפא רומיאו בכלל ול-GTV בפרט. שיחה קצרה עם שי הבהירה לי כי מצבו חמור בהרבה אפילו מזה שלי - וממצבי שלי, כידוע, הרופאים נואשו זה מכבר. שי כיום הוא בן 35, והוא זוכר (ואפילו מציין זאת, ללמדכם כמה חמור המצב) כיצד בגיל 15 - בעוד החבר'ה מעניינים מעלעלים בחוברות פלייבוי ומפנטזים על מה שעיניהם ראו – התמקד הוא בקריאת כתבות שעסקו באלפא רומיאו (בכלל) וב-GTV (בייחוד). וכבר אז ידע לומר כי ^יום אחד תהיה לי אחת כזאת^. למעשה, עברו עשרים שנים מאז, כלומר המימוש המוחלט (פתרונות חלקיים היו כבר קודם) היה לעובדה לא מזמן - אבל מי סופר בכלל. הטיפול, כך מסתבר, פשוט. הבעיה היא המחיר. אלא שכמו שאומר דוקטור אחד, אחד האנשים היותר נחשבים בארץ בתחום האיטלקיות ^מי שחולם אלפא שינהג באלפא^. וכך, בשלהי קיץ 1988, רכש שי את הראשונה שלו, אלפא סוד 1977, ובכך נתן מרגוע-מה לנפשו. השנים חלפו ושי נאלץ להיפרד מהסוד, אלא שתשוקה כזאת אינה כבית לעולם (ואם לא לעולם, לפחות עד סוף המאה, וגם זה משהו). במשך כל אותם שנים, ולמען הדיוק, מאותו רגע בו שי נדבק בחיידק האלפא, שלט בו הצורך להיות בעליה של אלפא GTV. זהו רכב אקזוטי ומורכב. על-מנת להגיע לחלוקת משקל אופטימלית, מאופיין דגם זה במתלה קדמי מסוג דה-דיון, ובתיבת הילוכים אחורית. ב-1995 השיב שי מרגוע לנפשו, ורכש אלפא רומיאו GTV2000 ג'וניור 1972. רכב זה, שצבעו שחור, שופץ באופן חלקי, ושימש את שי נאמנה. אבל זה לא היה זה. שש שנים מאוחר יותר קרה הדבר. ב-2001 קנה שי GTV אלפטה משנת 78'. הרכב היה במצב נסיעה, אך על-מנת לעשות אותו למשהו אחר, הוא דרש טיפול מסיבי. או-אז החליט שי כי הנה הגיע אותו רגע בהווה בו עליו לחזור אל העבר על-מנת לנסוע אל העתיד. וכל המשפט המבריק הזה, עליו עבדתי יומיים, נועד לתאר את החלטתו של שי להכניס את האלפא שלו לסדנת שיפוץ. בהתחלה, לא דובר במשהו מסיבי באמת. הרעיון היה כי אותו שיפוץ יכלול קצת קוסמטיקה פה, קצת שיפורי מנוע שם ושלום על ישראל. אלא שלא היה זה המקרה הראשון (וגם לא ה-46,893) שמה שהתחיל בצביעת כנף והחלפת אטם ראש הסתיים בשיפוץ רבתי. וזה אכן היה מין שיפוץ שכזה. כאשר הוא מוותר על נאמנות למקור, שיפץ שי את האלפא מהמסד ועד הטפחות - וזאת אינה לשון גוזמה.הרכב פורק עד אחרון מרכיבו, קורות חדשות נוצרו, כל שכבות הצבע הוסרו מהמרכב וזה טופל החל מהמתכת העירומה, בלוק המנוע פורק עד אחרון ברגיו וכל המנוע נעשה מחדש. ואיך קרה המעבר מ^פוליש-ווקס וטיפול עשר^ לבנייה מחדש? כבר עם תחילת העבודה, הבין שי כי הפוטנציאל למשהו גדול קיים, אבל הדרך לשם ארוכה. בכדי שלא יחול עליו המאמר כי ^רק חמור עושה אותה עבודה פעמיים^, החליט שי לירות רחוק ככל האפשר. והמשמעות היא לא רק יצירת אוטו מחדש, אלא גם יציקת תוכן עדכני לאלפא הזאת. ובפועל, הרעיון היה כי ככל שניתן ייצר שי מכונה שתהיה טובה, מהירה ואמינה מהמקור. כאן עולה כמובן לדיון השאלה הפילוסופית ^שיפוץ קלאסית - מה תכליתו?^. המהדרין יעדיפו נאמנות מוחלטת למקור - המעשיים יתפשרו לטובת מרכיב חשוב אחר: הבאת הרכב למצב כזה שיוכל לשרתם נאמנה בחיי היום-יום. שיפוץ מושלם בארצנו הקדושה (אסיה פינת אפריקה), הנו משימה לא קלה. מעבר לבעיה הקבועה של השגת חלקים אותנטיים, כלים וכושר עובדה מקצועי הם דבר שאינו מובן מאליו. ולכן אם שניים אלו נמצאים ברשות בעל העניין, זהו הדבר הטוב ביותר. ועם כל זאת, תמיד קיימים אותן פעולות שדורשות בעל מקצוע מהמעלה הראשונה, שגם אוהב את מלאכתו. וכך קרה עם שי. את רוב העבודה עשה שי בשעות הלילה, כאשר עזרה מקצועית הוא קיבל מרון קאר, בהרצליה, שהיה אחראי על הריפוד ומוסך מיצובישי מוטורס בחולון שעשה את הפחחות והצביעה; כאן, כאשר נותנים רכב כזה לאנשי מקצוע, קובעת לא רק היכולת המקצועית לכשעצמה אלא גם האהבה לעבודה, ואצל בעלי המקצוע האלו היא הייתה בשפע. מעבר לכך נהנה שי גם מממתנה נדירה: עזרה מחברים לתחביב, שהגיעו אליו במהלך השנתיים הויו שותפים מלאים לעובדת השיפוץ עצמה ולתמיכה בעשייה. פינאלה בליסימה מקינה. פרשת שמות המונח GT (Gran Turisimo) שפירושו באיטלקית ^התיור הגדול^, הופיע לראשונה באלפא רומיאו 6C1750GT האגדית משנת 1929. במהלך השנים השתמשו רבים מיצרני הרכב בצמד אותיות זה, על-מנת לציין מכונית שנועדה לכסות מרחקים גדולים עם נופך של ניחוח ספורטיבי, כמעט תמיד בצמוד לדגמי או גרסאות קופה. ב-1966 הוצמדה האות V (Veloce, מהירות באיטלקית) לג'וליה ספרינט GT, ושנה מאוחר יותר צורפו כל האותיות יחדיו ל-GTV. השאר היסטוריה. תודות לאלי ניר, יו^ר הפועל רמת גן, לאמיר קופלר, מנהל מקצועי מחלק נוער וכמובן: לילדי הפועל רמת גן
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות