"דודג' דארט של פעם", אמר ניצן ללא התלהבות של ממש. "אתה יודע: מכונית שרירים, שתי דלתות, הנעה אחורית – כמו שאתה אוהב". "למה שלא תשלח את הדוקטור", שאלתי "הוא ישנא אותה, אני מכיר אותו", ענה ניצן בביטחון מלא. גם אני מכיר אותם, את הילדים של היום, שבטוחים שהם יודעים מה היא מכונית, מה זו נהיגה ואיך צריכה עקומת המומנט להיראות כדי שמכונית תזנק כמו שצריך. עקומת מומנט על האגזוז שלי, מה הם יודעים בכלל על כוח אמיתי? מכונית צריכה מנוע V8 גדול, ענק. היא גם זקוקה לגיר, דיפרנציאל וסרן אחורי שידעו לעמוד במומנט המתפרץ מאפס סל"ד, היתר לא ממש חשוב. מצידי שיהיו לה קפיצי עלים, קבינה צפופה, הגה כוח חסר רגישות ואף ארוך-ארוך שמסוגל לאחסן את ה-V8 הענק הזה. כן-כן, כמו שהיה פעם, בשנות השבעים, כשגרתי באמריקה. הדלק עלה גרושים, למכוניות היה כוח ברוטאלי, הנהגים היו גברים של ממש ולא אינטליגנטים שנחבאים מאחורי גב של מערכות אלקטרוניות משולשות ראשי תיבות מבית היוצר של לפלפונים עגולי משקפיים. פעם, ראשי תיבות בני שלוש אותיות הוצמדו לאבקה להדברת חרקים בה נהגנו לרסס את ה"גאונים" של היום, אלו שכובלים את חדוות הנהיגה בכבלי חשמל, שיוצרים מערכות מסרסות של הגנה אלקטרונית וגורמים לרוטווילר פוטנציאלי עם 500 כ"ס להתנהג כמו פודל ננסי צרחן... מדמיון למציאות בשישי בבוקר ירד גשם, כמו שהחזאי הבטיח. יום טוב לנהיגה על הדארט. כמו אז, באמריקה, כשהיינו נאספים כמה מפלצות השרירים שלנו במגרש חנייה ריק – ויוצאים למחולות עם המכוניות. והאמינו לי, לו היו מצלמים אותנו אז, "רוקדים עם מפלצות" היתה עושה קציצות מכל תוכנית של רוקדים וריקודים של היום. עד הצהריים הגשם הפסיק. ככה זה השנה, החזאי מבטיח גשם, מטפטף בבוקר – וזהו, הכל מתייבש. לא רציני. פעם, כשהייתי בא... טוב נו, די עם זה. פגשתי את איתן פודמסקי בביתו המזמין שבמושב כפר הנגיד. הוא הכניס אותי למחסן בו היא חנתה – וקשה היה שלא להתפעל. עמדה שם דודג' דארט סווינגר GT, שחורה, נוצצת וארוכה, מאוד ארוכה. לא זכרתי אותן באורך כזה. "אלו עם שתי הדלתות היו ארוכות יותר מאלו מרובעות הדלתות", הסביר איתן. לא כמו היום, שדווקא מכוניות הקופה קצרות יותר ונוכחות פחות. הצבע השחור יאה לה וכונס האוויר על מכסה המנוע, מרמז על כוח אמיתי... כמו שצריך. אלא שכוח אמיתי, כמו שהיה פעם ואליו אני מתגעגע, לא היה שם. את האיתות הראשון לכך סיפקו הצמיגים, שהיו דקים מדי למכונית שרירים. נראה לי שמישהו במערכת החליט להסתלבט עליי. בירור קצר גילה שלשחורה הגדולה מנוע 6 טורי בנפח 3.7 ליטר. פעם, באמריקה, מנוע שש בטור בנפח של עד 4 ליטר, היה הדבר הקטן והחלש ביותר שניתן להתקין על מכונית 'קומפקטית' (זה מה שקראו אז גם למכונית שנמתחה לאורך של 5 מטרים). מנוע כזה, המשודך לתיבה אוטומטית בת שלושה הילוכים, הוא לא המרשם הבדוק לעוצמה מתפרצת. הבנתי למה ניצן היה כל כך בטוח שהדוקטור ישנא אותה – תחמן כזה. אוקיי, אז חזיונות פרפור הגלגלים, גומי השרוף והחלקות זנב ירדו מהפרק. כל מה שנותר הוא לעשות סיבוב שקט ומהנה במכונית אמריקאית עם פוזה מאוד לא שגרתית. מכונית בולטת, כמעט אצילית על הכביש. פעם, באמריקה, פוזה כזו נשמרה רק לגדולות באמת – ללינקולן קונטיננטל או לקדילאק סדאן דה-וויל. אבל כאן ועכשיו, בהעדרן של הממוטות הענקיות וזוללות הדלק האלו, המכונית הארוכה והשחורה, שנולדה כגרסת קופה לקומפקטית אמריקאית, מתמקמת במשבצת די בנוחות. בכל זאת, מדובר במכונית באורך של ב.מ.וו סדרה 7. מלפנים ומאחור, היא שגרתית למדי. כל דארט (או פלימות' ווליאנט, אחותה התאומה) נראו כך בסוף הסיקסטיז ותחילת הסבנטיז, והן נכחו לא מעט בכבישי ארצנו, בעיקר בצבע זית (כמכוניות השירות של אל"מים ואלופים). אך בפרופיל הסיפור אחר, מאחורי הציר האחורי מתנוסס זנב ענק לאחור, זנב שמעניק לה את מראה המיוחד."כשאני לוקח אותה לטיול, לא אחת מבקשים לזמן אותי כלימוזינת חתונות", אומר איתן, ואני כלל לא מתפלא. גם התחושה היא בדיוק מה שמצפים ממכונית אמריקאית משנת 1969 – גדולה, רכה, מתנועעת כיאכטה על הים. ההגה שלה היה כנראה למקור ההשראה של אנשי פיאט כשיצרו את כפתור ה"City" בפונטו שלהם – קל כנוצה, מנותק מכל מה שקורה סביב. חשבון פתוח אחרי נסיעה קצרה וצילום בחוות סוסים, תמרנו את הדארט בזהירות חזרה למקומה במחסן, וניהלתי עם בעליה הגאה שיחה קצרה על ספל תה עם מקל קינמון מהביל. איתן משמש כקצין בטיחות הרכב של חברת הפניקס ושיגעון המכוניות הישנות הכה בו רק לפני שנים מעטות. את הדארט רכש מבחור צעיר שהיה זקוק לכסף עבור חתונתו ואין לו מושג על ההיסטוריה הקודמת שלה. השיפוצים שערך בה הם מעטים ביותר: ריפוד הגג והרצפה הוחלף, ריפודי העור למושבים נמצאים בתהליך החלפה והותקן הגה כוח (לא היה במקור). אבל כמו תמיד במכוניות כאלה, השיפוץ אף פעם לא נגמר. נפרדתי ממנו בחיוך, מכוניות כאלו, אפילו ללא שרירים, עושות לי טוב. החשבון עם ניצן אגב, נשאר פתוח – את המבחן לאיזטה הוא יעשה, מילה שלי.