הטורבינה של רובר - אוטו

הטורבינה של רובר

מי היה מאמין (ומי יאמין כיום) שרובר עמדה בפעם בחזית הטכנולוגיה העולמית? ומה הקשר הצה"לי? תקציר פרוייקט הטורבינה של רובר, שלא הוביל לשום מקום

השנים האחרונות של רובר טרם התפרקותה הותירו אצלנו תדמית של חברה בריטית נחותה ואכולת חולי, תדמית שאינה עושה צדק עם עברה המפואר של רובר. לצורך סיפורנו הפעם נלך אחרוה עד תקופת מלחמת העולם השניה – ונמצא גם קשר ישראלי מסויים... זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם, קיבל מנכ"ל רובר דאז ספנסר ווילקס פניה מממשלת בריטניה, לסיוע בפרוייקט חדש וסופר-סודי: מנוע טורבינה לשימושים אויריים. עצם הפניה לרובר למרות שלמהנדסיה לא היה כל ידע או נסיון בטורבינות מצביע על ההערכה הרבה שרכשה הממשלה הבריטית ליכולת הפיתוח של רובר. המנוע החדש היה פרי פיתוחו של פרנק וויטל, מי שנחשב לאבי מנוע הסילון המודרני, אלא שחברתו היתה במצב כלכלי קשה וללא יכולת ייצור; ממשלת בריטניה פנתה למספר חברות ולא רק אל רובר לצורך שלב הייצור, אך בסופו של דבר נבחרה רובר לבדה; למרבה הפלא, בשלב הראשון רולס-רויס היתה עסוקה עד מעל לראש עם מנועי המרלין V12 המצליחים, ולא הביעה ענין בפרוייקט הטורבינה. רובר הקצתה לפרוייקט את אחד ממפעליה שעמד ללא שימוש באותה עת, בברנולדסוויק. שיתוף הפעולה בין חברתו של וויטל לרובר היה פרובלמטי, כאשר בין היתר רובר מבצעת בעצמה שינויים בתכנון, למרות רוחו של וויטל. רובר מצידה איבדה ענין בהדרגה, בשל הבעיות עם וויטל ועיכובים רבים. פתרון נמצא בסיוע רולס-רויס, וב-1942 הושג הסכם דו-כיווני בין שתי החברות: רובר תעביר לרולס-רויס את כל אופרציית הטורבינה כולל המפעל, ואילו רולס רויס תעביר לרובר את מפעל מנועי הטנקים שלה – שם יוצרה גרסה "יבשתית" של מנוע המרלין, הלא הוא המטאור המפורסם: למעשה המרלין ללא מגדש-העל, ועם חלקי פלדה במקום אלומיניום. אותם מנועי מטאור הגיעו גם לשירות צה"לי בטנקי הסנטוריון – אלו המוכרים לותיקי השריון כ"שוט מטאור" – עד שהוחלפו בראשית שנות ה-70 על-ידי מנוע הדיזל מתוצרת קונטיננטל. אכן כאן, מנועי הסנטוריונים הראשונים שלנו יוצרו על-ידי רובר... רולס-רויס היתה זו שקיבלה את הקרדיט על ייצור מנוע הסילון הסדרתי הראשון בעולם, אבל היה זה על בסיס התכנון המשופר של רובר; ואילו רובר מצידה זכתה להיכרות עם טכנולוגיה חדשה, ולטעם של עוד. זמן קצר לאחר המלחמה הציע ספנסר ווילקס לאחיו מוריס, שהיה המהנדס הראשי של רובר, לבחון את השימוש במנוע טורבינה למכוניות. בשל העלויות הכבדות הכרוכות בפיתוח, נוצרה שותפות עם חברת ליילנד. זו תספק את המימון, כאשר הצד ההנדסי יטופל בלעדית על-ידי רובר. עד סוף 1945 כבר הוקמה מחלקה לפרוייקט במפעל רובר בסוליהאל, כאשר על הפיתוח אחראים שני אנשי רולס-רויס לשעבר. הליך הפיתוח לא היה קל או פשוט, והצוות עבר תקלות ונזקק למצוא פתרונות לבעיות בלתי-מוכרות. אבל המנוע הראשון, T5, הושק ב-1948, עם הספק של 100 כ"ס ב...55,000 סל"ד. ה-T8, גרסה משופרת של ה-T5, הופיע שנה מאוחר יותר – וזה היה המנוע שהותקן במכונית הטורבינה הראשונה בהיסטוריה: ה-Jet 1, ב-1950. המכונית לא נראתה יוצאת-דופן במיוחד: רודסטר 2 דלתות פתוחה על בסיס רובר P4 מן השורה, כאשר המנוע הותקן מאחור. הנתונים מראים הספק של 100 כ"ס ב-40,000 סל"ד, מהירות מירבית של 137 קמ"ש, וצריכת דלק פרובלמטית במקצת של קצת מעל 2 ק"מ לליטר. הפיתוח נמשך, וב-1952 הופיע גרסה משופרת משמעותית עם 230 כ"ס ומהירות מירבית של 245 קמ"ש! צריכת הדלק המשיכה להיות פרובלמטית. ב-1956 הופיעה המכונית הראשונה שתוכננה מאפס סביב מנוע טורבינה, ה-T3. המנוע חזר לתפוקה נורמלית של 110 כ"ס, עם צריכת דלק משופרת של כ-4.5 ק"מ/ל'. היתה זו מכונית מתקדמת מבחינות אחרות, עם בלמי דיסק בכל הגלגלים ומרכב פיברגלס. ייצור סדרתי עדיין היה רחוק, אבל רובר המשיכה להשתעשע עם פרוייקט הטורבינה שלה. ב-1961 הופיעה ה-T4, על בסיס ה-P6 – שנתיים לפני שזו האחרונה הופיעה בשוק. המנוע כאן הפיק 140 כ"ס, וצריכת הדלק טיפסה לכ-7 ק"מ לליטר. ב-1963 הוכיח מנוע הטורבינה של רובר את יכולתו בדרך המרשימה ביותר: מכונית-מסלול יעודית שפותחה במשותף עם BRM השתתפה במירוץ הלה-מאן 24 שעות של אותה שנה מחוץ למסגרת התחרות, עם הנהגים גרהאם היל וריצ'י גינתר, וסיימה במהירות ממוצעת של 174 קמ"ש. התוצאה היתה ממקמת את הרובר-BRM במקום השמיני הכללי, אלא שכאמור היא לא נטלה חלק רשמי במירוץ. ב-1964 ניזוקה המכונית בעת העברתה ללה-מאן, אך ב-1965 היא השתתפה שוב, הפעם עם גראהם היל וג'קי סטיוארט. למרות נזק למנוע היא סיימה עשירית, במהירות ממוצעת של 160 קמ"ש. וזה היה הסוף. בשום שלב לא עמד ייצור סדרתי על הפרק: יותר מדי בעיות עמדו בין מנוע הטורבינה לשימוש יומיומי. ה-Jet 1, ה-T3 וה-T4, שרדו עד עצם היום הזה ושוכנות במוזיאונים בבריטניה, שריד קצת עצוב לתקופה רחוקה בה הטכנולוגיה של רובר היתה פורצת-דרך.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות