לכאורה מדובר בזן נדיר, קבוצה שכמעט לא קיימת כלל בשוק המקומי – קומפקטיות
2.0 ליטר במדינת ה"אלף שש מאות אוטומט". זה הרי נוגד את אבני היסוד עליהן
מושתת שוק הרכב הישראלי, בייחוד כאשר מחירי המכוניות האלה יקרים משמעותית
ונוגעים (ולעיתים אף חולפים) על פני משפחתיות גדולות מצוידות כהלכה. וכאשר
כל סנטימטר פח קובע, ברור שמדובר כאן בכלים שלא מיועדים לקהל הרחב. אבל
במקרה שלפנינו נראה כאילו משהו פשוט מנסה להתגרות בעם היושב בציון ולבחון
את סובלנותו, כי מתוך שלוש המכוניות שהתייצבו למבחן רק אחת צוידה במנוע
2.0 ליטר אמיתי. השאר צוידו בתחליפים אפקטיביים ומודרניים, שיאתגרו את
ההיגיון המוטורי המאוד מוגבל של הצרכן הישראלי.
צילום: תומר פדר אבל התחליפים האלה הם בדיוק מה שהופך את המבחן הזה לכל כך מעניין. כי כל
אחת מהמשתתפות במבחן משתמשת בטכנולוגיה שונה כדי לייצר הספק דומה. ראשונה
ברשימה הזו היא כמובן ה
גולף
שמצוידת במנוע 1.4 ליטר קטנטן בנפח, אך ענק בטכנולוגיה. עם השילוב הייחודי
של פולקסווגן בין מגדש-על (שדואג לכוח בסל"ד נמוך) לטורבו (שמיועד לסל"ד
גבוה יותר) ולתיבת הילוכים רובוטית כפולת-מצמדים, זו בהחלט יחידת הכוח
המרתקת ביותר כאן. מאז הלנצ'יה דלתא 4S (מכונית מירוץ, בעצם) לא עלתה על
הכביש מכונית עם השילוב הזה (למעט, כנראה, מהדורה מוגבלת והזויה של ניסאן
מרץ' – שמה של המיקרה ביפן – בגרסת סופר-טורבו...).
הפיז'ו מתייצבת עם גרסה מוגדשת ל-1.6 ליטר שפותח על ידי ב.מ.וו, ובגרסה זו
מוחלש להספק של 140 כ"ס (לגרסה הידנית 150 כ"ס, ויש גם גרסת 175 כ"ס). רק
הפוקוס מתייצבת, ממש לפי הספר, עם מנוע 2.0 ליטר שהאנקדוטה היחידה לגביו
היא המקור היפני – מאזדה.
מהיכן צמח העניין האירופאי הגדול במגדשים? היצרנים יגידו שהסיבה היא חיסכון בדלק ובפליטת CO2, אבל האמת נמצאת בעוד במקום. האהדה האירופאית הגדלה למנועי דיזל הופכת את פיתוח מגוון מנועי הבנזין לכדאי פחות מבעבר. זאת במיוחד אם מדובר במותג שאינו מוכר בארצות הברית (שהיא שוק של מנועי בנזין). בעזרת המגדשים ניתן להגיע לשפע רמות הספק שונות מנפח אחד ולחסוך ייצור יחידות שונות. וכדי להדגיש זאת, שימו לב מה קורה כאן: ל
פורד לא שווה לפתח מנוע בנזין אז היא לוקחת זאת ממאזדה (שמוכרת שפע כאלה ביפן וארצות הברית), גם לפיז'ו זה לא ממש משתלם אז היא נוטלת כזה מהשיתוף עם ב.מ.וו ומיני (שמוכרות בארצות הברית), ופולקסווגן מציעה את מנוע ה-1.4 שלה במגוון גרסאות (כולל כאלה ללא מגדש-על) וברוב מותגי הקונצרן.
פולקסווגן גולף
זאת המכונית הוותיקה ביותר בחבורה הזו, היא הוצגה לפני חמש שנים (בסוף 2003) ותוך שבועות ספורים כבר תוצג היורשת שלה. אבל למרות גילה היא גם בעלת העיצוב המגובש והברור ביותר בחבורה הזו. הדור החמישי של הגולף מעולם לא נחשב לנאה במיוחד (וודאי שלא לעומת הדור הרביעי) אבל לפחות הוא מייצר את הרושם הנכון עם קמצוץ ניחוח יוקרתי. הוא נראה פשוט... גולף.
צילום: תומר פדר
רגע לפני החלפתה הגולף היא עדיין המכונית שמשדרת יותר תחושת איכות מיתר המתחרות. אין לה את האלגנטיות של ה-308, אבל היא מחפה על כך במגע ובתפעול המתגים. הנדסת האנוש טובה ותפעול מנופי המושב נוח. מה שחסר כאן הוא בחירת גוונים יותר הולמת שתיתן גיבוי לארומה היוקרתית.
צילום: תומר פדר תא הנוסעים של הגולף מצליח לייצר רושם חיובי גם אחרי חמש שנים: איכות החומרים טובה, בחירת הצבעים קצת פחות. בגרסת המבחן נעדרו בקרת השיוט וכפתורי שליטה מההגה למערכת הקול
לא כולם אצלנו אוהבים את תנוחת הנהיגה בגולף (זווית הבסיס בעייתית), אבל לפחות קל להגיע אליה. מאחור היא עדיין מייצרת מרחב מספק ונעים, עם ישיבה גבוה ונוחה ופתחי אוורור יעילים. בשיוט נינוח זו המכונית השקטה ביותר כאן, למרות גילה.
פיז'ו 308
הפיז'ו, שנשענת בכבדות על פלטפורמת ה-307 היוצאת, היא המכונית הצעירה בחבורה. היא בת שנה (פחות או יותר), והיא נראית כזו. הקרבה במראה לדור היוצא בולטת, וכך גם הפילוסופיה שעיקריה (כך המקטרגים) "בואו נבנה גולף צרפתייה".
צילום: תומר פדר
אבל היא מספיק שונה מה-307 כדי לקבל מספר חדש. בהתאם לקווי העיצוב העכשוויים והמאוד מוגזמים של פיז'ו, עם החרטום האגרסיבי וסרח העודף הבולט (שעלול להתחכך במדרכה מלמטה, כשחונים מולה בטור) היא נראית מתאמצת מדי להיראות ספורטיבית וכוחנית ולא בצורה מוצלחת במיוחד. כמו מי שצועק בפעם המיליון "היי. אני מפחיד, כדאי לכם להיזהר...". להיכן נעלמה האלגנטיות הצרפתית?
צילום: תומר פדר הגיל לא משקר והפיז'ו 308 מרגישה האלגנטית והיוקרתית בחבורה. תא הנוסעים נראה פשוט נכון, ועם זאת יש מקום לשיפור בנושא האיכות (הטובה בפני עצמה).
אולי לתוך תא הנוסעים? אהממ...כן, בהחלט. ה-
308 נראית (במבט ראשון) יותר אלגנטית, מודרנית ויוקרתית משתי המתחרות האחרות, בייחוד מהפוקוס הפשוטה. למעט הגרפיקה של צגי המידע והמחשב המוכרים מדגמים אחרים, התחושה שנותנים שילוב הגוונים ומראה הקונסולה המרכזית המשופעת מאוד עכשווית ומקורית. מה שחסר כאן הוא אותו קליק איכותי שיש למשל לתפעול המתגים או המנופים בגולף, אך גם כך האיכות יותר ממספקת. גם פיצול המיזוג לאחור נראה כמו משהו שלא ישרוד את ועדת המשמעת הראשונה של הילדים.
תנוחת הנהיגה בפיז'ו טובה וקלה להשגה (חבל שכיוון הזווית של המסעד אינו עם ברז, המאפשר דיוק רב יותר), והשמשה המשופעת הרחק מלפנים יוצרת תחושה אוורירית (אך מקשה לראות היכן הרכב מסתיים, עניין קצת בעייתי בהתחשב בסרח העודף הזה...). המרחב מאחור טוב, אך המושב מרגיש רך מדי. גם שפת ההטענה הגבוהה של תא המטען יכולה להפריע להעמסת חפצים כבדים. עוד פרט שנגלה במהלך המבחן הוא מבנה הקורה המרכזית המשופעת בחלקה התחתון, אשר מקשה להיכנס כאשר אי אפשר לפתוח את הדלת במלואה (בחניות צפופות, למשל). בהמשך הדרך גם תתמודד ה-308 באלגנטיות אופיינית עם רעשי רוח, אבל קצת פחות עם אלה של הכביש והמנוע.
פורד פוקוס
העובדה שה
פוקוס הוותיקה, ילידת 2004, משכה מבטים היתה קשורה כנראה לנדירות הגרסה, ובייחוד לצבע החציל-מטאלי הייחודי ולא למראה החצילי שלה. כאילו שכולם רצו לומר "היי, הנה פוקוס שאינה מליסינג".
צילום: תומר פדר
מתיחת הפנים של השנה שעברה אמנם הביאה פנים מגודלות ועכשוויות יותר, אבל איכשהו (וכרגיל במתיחות פנים) זה לא נראה מספיק הרמוני, למרות שבגרסת חמש הדלתות (שוב, כרגיל) היא נראית הרבה יותר טוב. הפוקוס מזכירה קצת כוכבת מזדקנת שמרחה עליה את מיטב האיפור כדי להסתיר את הקמטים, אבל כולנו (חוץ מניצן שהוא עוד צעיר באמת) יודעים שזה לא תמיד עוזר.
צילום: תומר פדרבהשוואה לצמד המתחרות. אומנם על הנייר יש את כל האבזור, אבל התוצאה רחוקה מלהיות מושכת הפוקוס, בניגוד לגולף, לא מצליחה להסתיר את גילה ומרגישה בסיסית ופשוטה
אבל היכן שגילה של הפוקוס ניכר בעיקר הוא בתא הנוסעים. על רקע האיכות הגרמנית והאלגנטיות הצרפתית כל מה שהפוקוס יכולה לנפנף בו הוא פלסטיק דמוי פורמייקה דהוי בסגנון שנות השבעים (ואותו באמת היה עדיף לשרוף בל"ג בעומר). להיכן נעלמו גווני הקרם של הפלסטיקה והריפוד בגרסת הטרום סיליקון? הקהל (בעיקר מנהלי ציי רכב, שלא אוהבים גוונים בהירים כי הם מתלכלכים בקלות), מסתבר, חשב שהם לא פרקטיים ו'דלק מוטורס', נאמנים כדרכם לחוקי האצבע של הנרי פורד, החליטו שאת תא הנוסעים ניתן מעתה יהיה לקבל בכל צבע שהוא שחור. כמה חבל.
מבחינת אבזור הפוקוס אינה נופלת משתי האחרות, היא אפילו טובה מהן בכמה היבטים (יש מחשב דרך ובקרת שיוט שאין בגולף, גג שמש שאין בפיז'ו) אבל התחושה בה פשוטה בהרבה. הנדסת האנוש טובה ברובה אבל נופלת בפרטים תמוהים כמו כפתורי בקרת האקלים או צג כמעט בלתי נראה למצב התיבה. בתפעול ידני קשה לדעת באיזה הילוך אתה נמצא ולכך לא מוסיפה גם איטיות הצג העמוס הזה. גם העובדה שצריך להיכנס למערך המידע כדי לנתק את בקרת היציבות, מעצבנת ולא ממש בטיחותית (אלא אם הכוונה היתה לגרום לך לא לנתק את הבקרה לעולם...).
אבל לא הכל שחור. למשל תנוחת הנהיגה שהיא הטובה ביותר לכל המידות, וגם הראות והתחושה הדינאמית וה"כאילו" קומפקטית יותר מהאחרות. כך גם השקט היחסי של המנוע, הנוחות והאופן הנעים ומהמעודן בו היא נעה (פרט לרעשי כביש בולטים מדי). מאחור המרחב דומה לאחרות בכל היבט, למעט מרווח הראש לגבוהים, אך המושבים הם הנוחים ביותר.
דינאמיקה
באופן ברור היה תחום הביצועים החלק המרתק של המבחן. שלוש מכוניות דומות במידות ובמשקל (רק 70 ק"ג מפרידים בין הגולף הקלה ל-308 הכבדה), עם יחידות כוח שמשיגות הספק דומה בשלוש דרכים מאוד שונות. אבל כמו שאומרים, "צריך שניים לטנגו", והפרטנר עליו אנחנו מדברים הוא כמובן תיבת ההילוכים. ההבדלים, גם בהשוואת תאוצות אף לאף וגם בפלטי הנתונים של הדריפטבוקס (ראו טבלה מצורפת), היו פשוט מרתקים, בייחוד בתאוצות הביניים.
זו הסיבה שכמעט בכל מצב, האצות מהמקום, או תאוצות ביניים – הגולף היתה מהירה יותר באופן ברור. תיבת ה-DSG עם ששת ההילוכים שלה אמנם עלולה להתבלבל קצת בעיר (זה כנראה גם קשור לסגנון הנהיגה), אבל כשצריך כושר ויכולת היא מספקת את הסחורה. והגולף עם המנוע השש אלי קרב והנמרץ מרגישה בליגה אחרת, נמרצת וזריזה יותר בכל מצב ומעניקה תחושה ספורטיבית ממש.
צילום: תומר פדר
ה-308 חמושה בעוד גרסה משופרת של ה-AL4 (זו הפעם המיליון ושלוש כנראה), ומה שיפה בתיבה הוותיקה והמעצבנת הזו הוא שהצרפתים תמיד משאירים לעצמם עוד מקום להשתפר (ואנחנו אומרים, אם כבר עשיתם עסקה עם ב.מ.וו ומיני לא יכולתם לקבל מחיר טוב גם על התיבה היפנית בה הם משתמשים?).
גם התיבה של פיז'ו מעצבנת במיוחד בעיר (בעיקר הורדות חובטות לראשון), שם גם פוגעת בעניין המצערת התזזיתית מדי (כאשר המנוע קר היא ממש מתבלבלת ולעיתים אף יוצרת גמגומים קלים), אבל מנוע הטורבו ב-308 כה אפקטיבי, עד שהוא מצליח לייצר ביצועים טובים (כמעט כמו של הגולף משושת ההילוכים!) גם עם ה-AL4. המנוע הזה אינו נלהב במיוחד בטורים גבוהים אבל הוא גמיש יותר מזה של הגולף (למרות שיש כאן "רק" מגדש טורבו ללא תוספת סופרצ'ארג'ר) ומייצר שפע כוח בכל מצב. הוא אמנם רועש בצורה לא נעימה בסל"ד גבוה, אבל הוא גם לא מגרה להגיע לשם, ולמעשה אין ממש צורך בכך.
צילום: תומר פדר
הפוקוס – באופן שיפתיע כל ישראלי ממוצע שישמע את הבדלי נפחי המנוע וההספק – נותרת בהפרש גדול (ולעיתים גדול מאוד) מאחור. הבדלי מומנט עושים את עיקר ההבדל, אבל גם כאן לתיבה חלק ניכר מהאשמה, כי בפורד בחרו לשדך לפוקוס יחסי העברה ארוכים באופן אבסורדי. וכן, מותר לכם לשאול למה הם היו צריכים לשנות את הרצפט המוצלח של מאזדה (שתרמה מנוע ותיבה) – כי ה-3 מרגישה הרבה יותר זריזה.
שלא יהיו ספקות, הפוקוס מייצרת ביצועים מספקים והמנוע שלה הוא השקט, המעודן והנעים בחבורה הזו, אבל ליד הגולף וה-308 היא מרגישה כמעט-איטית. היא גם צורכת קצת יותר דלק משתי האחרות (בפער של כ-5 אחוזים) ונעה בין 10.4 ק"מ לליטר בנסיעה רגועה וממושכת לאזור ה-5.5 ק"מ לליטר תחת עומס כבד. ההבדלים בין הגולף לפיז'ו זניחים מבחינת צריכת הדלק, כשהתחושה שהגולף עדיפה בשיוט, בעוד הפיז'ו מצטיינת תחת עומס.
צילום: תומר פדר
אבל הפוקוס לא נותרת הרחק מאחור כשאנחנו פותחים מבער קדמי ויוצאים לכבישים המאתגרים אותם אנו כל כך אוהבים. איך זה? פשוט מאוד, בגלל היכולת, ההתנהגות והקשר עם הנהג. אלה גורמים לי ולה לא רק לחייך, אלא גם להרגיש בטוח יותר. יכולת השלדה של הפוקוס, כבר אמרנו זאת לא פעם, היא ברמה גבוהה ביותר והמכונית הזו זורמת באלגנטיות, מתקשרת עם הנהג, ונוסכת בו הרבה ביטחון. ואם גרסת הסדאן (אותה קיבלנו גם בימי המבחן, להתרשמות קצרה) מפתיעה עם זנב מעט-שמח, הרי שמחומשת הדלתות הרבה יותר מגובשת ומחוברת (גם אם לפעמים זה בא על חשבון הכיף). אולם מה שמרשים באמת בפוקוס הוא שהיכולת הספורטיבית הזו אינה באה בשום פנים ואופן על חשבון הנוחות. הפוקוס, באופן בולט, היא גם המכונית הנוחה בחבורה בכל מצב, לעיתים אף בהפרש גדול. מסוג הניסים שפעם רק פיז'ו ידעה לבצע...
אבל פיז'ו כבר נמצאת בפאזה אחרת. ואם היה מי שאמר שהיא מושפעת מסיטרואן בתחום האמינות, הרי שכאן נראה שזה קורה גם בתחום הניהוג. יכולתה לצלוח פניות במהירות גבוהה ללא כל דרמות מרשימה ביותר וכך גם האחיזה. היא כמעט ולא רוכנת וכמעט ולא מגיבה להרפיות מהמצערת. אבל מצד שני היא חסרה את אותה התרגשות ואותו תקשור מהשלדה או מההגה. פה ושם מתערבת בשקט גם בקרת היציבות (הלא-מתנתקת) אבל לשכותה יאמר שהיא עושה זאת באופן כמעט בלתי מורגש, ושהתחושה הכללית היא מסוג "שגר ושכח" שפעם היינו פוגשים רק בסיטרואן. מרשים? מאוד. מהנה? קצת פחות. ומה שבאמת מפריע בפיז'ו הוא ההגה המלאכותי והמהיר מדי בתחילת ההפניה. בפניות הדוקות זה נחמד – פליק קטן והופ אנחנו משיקים לאייפקס כאילו היינו רוני שטרן בגרנד טוריסימו 5. אבל הנחישות הזו קצת מפתיעה מדי ומרתיעה על כבישים מהירים, בעיקר בגלל שהיא אינה מלווה בהיזון חוזר ובדיוק מספק. התחושה היא קצת כמו בהגה של לוג'יטק שמחובר לפלייסטיישן. מצד שני, ה-308 מציגה נוחות נאותה, ועדיפה במקצת (בייחוד בעיר על שיבושים קטנים) על זו של הגולף. גם הבלמים עם הנשיכה הראשונית החזקה (מדי?) עדיפים על הגולף ומרשימים מאוד בעוצמתם ועמידותם, אך חסרים את ההדרגתיות שיש בפוקוס.
על גומי משומש ונחות יותר הציגה הגולף יכולת נחותה בבירור אבל מובנת יותר. הדי היללות של הצמיגים הקדמיים שנאבקים לשמר אחיזה עדיין נשמעים אי-שם בדרום הארץ. בקרת היציבות נקראה שוב ושוב לעבודה ובאופן מורגש. ההגה מלאכותי ומנותק לחלוטין, רכינת המרכב הרבה יותר מורגשת ותת ההיגוי מגיע מוקדם מאשר באחרות, אבל משהו בתגובות הפרוגרסיביות להיגוי הרבה יותר ברור וצפוי. משהו בה מתנהג יותר מאשר ה-308, גם ההתנהגות הזאת לא מלבבת במיוחד...
לצערה של הגולף, הרכות המוגשת של המתלים לא הופכת אותה לנוחה יותר, והוויברוצים הבלתי פוסקים שלה על שיבושים קטנים הפכו אותה למכונית הפחות נעימה בשיוט. גם הבלמים, אם תהיתם, לא הבריקו והיו הנרפים בחבורה.
סיכום משולש
בסוף היום היה ברור שמשלוש המכוניות ניתן היה ליצור קומפקטית אחת מצוינת. כי כל אחת בהתמודדות הזו מציגה יתרונות ברורים וחסרונות בולטים. חטיבת הכוח של הגולף מרשימה, הפנים של ה-308 מפתה והפוקוס נעימה על הכביש ומהנה בכל הפנית הגה.
ולכן גם היה לנו קשה לבחור במנצחת.
זו היתה צריכה להיות הפוקוס ובבירור. זו מכונית כל כך טובה שנפגעת סתם כך מגולים עצמיים של פורד. מה כל כך קשה לקחת את חטיבת הכוח המאזדאית כמו שהיא? מדוע לייצר תא נוסעים כה קודר?
אבל אנחנו מנחשים שאם כבר בחרתם מכונית כזו (האצ'בק עם יותר מנוע) אתם מאניני הטעם שמחפשים משהו קצת שונה – מהנה או יוקרתי.
והפוקוס בכל זאת מצליחה להציע חווית נהיגה, יחד עם נוחות ועידון יוצאי דופן בקבוצה. זו המכונית שלאורך זמן תאהבו יותר, והיא גם מצוידת מהאחרות ובמחיר של 137,000 שקלים (כולל גג שמש) זולה משמעותית משתי יריבותיה. עם תג מחיר כזה הפוקוס גם שומרת על מרווח ביטחון מספק מהקבוצה הגדולה יותר (משפחתיות גדולות מקבוצת רישוי 4).
במבחן הסגנות, ה-308 עדיפה על הגולף כמעט בכל היבט, למרות שהיא יקרה יותר ומהירה פחות. למעשה, מפתיע לגלות שהגולף, למרות גילה, נתנה כאן בכלל פייט. אבל בדיוק באותו אופן מפתיע לגלות שבניגוד להרגלי העבר, הפיז'ו יקרה משמעותית מהפולקסוואגן. וכאן מתחילה הבעיה של ה-308 – היא פונה בבירור לחלקה השני של הנישה, זו שמחפשת מכונית יוקרתית וקטנה, ועבור חלק גדול מהקהל הזה פיז'ו כלל אינה בסל הקניות. הגולף, שהיא בפירוש מכונית פחות טובה בסטנדרטים שלנו, עדיין תישאר ה"מאמי" של פרברי היוקרה.
*הכתבה הופיעה באוטו 270, גיליון אוגוסט 2008
