ארצברג הוא הר באלפים האוסטרים, בקרבת העיר גרץ. כל אוסטריה הררית, והמקום הספציפי הזה לא היה מקבל שם מיוחד משל עצמו לולא נתגלה כי בטנו של הר מלאה עד להתפקע עפרת ברזל.תגיד, למה אתה תמיד מתעקש לסחוב לכל מקום את האופנוע?הדבר היה לפני כ-520 שנה. המקום הפך למכרה, ועיירה קטנה, אייסנרץ, הוקמה למרגלותיו. עבודות הכרייה וניפוי הברזל מהחול במשך מאות שנים, יצרו בעיה: מה לעשות עם הפסולת? איך נפטרים מכל אותם מיליוני קוב של עפר וסלעים?
הפתרון שהתקבל היה לשפוך אותם סביב ההר, והפסולת סודרה במבנה טרסתי ספירלי. היום אפשר להגיע לראש ההר, שגובהו 1650 מטר, אם עולים על הטרסה התחתונה ופשוט נוסעים בסיבובים מטרסה לטרסה עד ראש ההר.
קרל קטוך נחת על המקום הזה באקראי לפני 15 שנה. קשה להתעלם מקיומו כשאתה מתפתל לך במכונית בעמק הירוק המוביל לאייסנרץ. ההר ממלא לך לפתע את החלון הקדמי והוא כל כך שונה וחריג מכל הסביבה הפסטורלית שסביב, שאתה נשאר לך שם באוטו בוהה קדימה המום ונטול נשימה. באותו זמן קרל כבר היה דמות ידועה בעולם האופנועים של וינה. הוא היה רוכב שטח, בעל מוסך וסוכנות.
הוא גם אהב לשתות בירה כמו כל האוסטרים, וכאן מתחילה אגדת הארצברג. חבורת אופנועני שטח שישבה ערב אחד עם קרל קטוך בבאר שנקרא "ראטוואגן", השתכרה למהדרין, ופרץ הויכוח הידוע: "מי יותר טוב". כל אחד השתפך בתיאור ביצועיו, עד שקרל קץ בבירבור העקר, והזמין את כולם להתחרות עימו במקום חדש שמעולם לא רכבו בו: ארצברג.

ארצברג רודיאו

מזה 14 שנה, ב-22 במאי, הופכת עיירת הכורים השלווה אייסנרץ מוקד נהירה כל-אירופי ויעד עליה לרגל מכל העולם. חודשיים לפני נסגרת ההרשמה ובה 1500 רוכבים שהקדימו ונרשמו כזבחים על המזבח השנתי. בתהליך ניפוי שנמשך יומיים נשארים מהם רק 500 למרוץ הסופי, ושיא הארוע: הארצברג רודיאו.
המושג רודיאו לקוח מעולם הבוקרים האמריקאי, והוא מציין זמן מוגבל בו אדם מצליח להיאחז בגבו של סוס או פר משתולל. הרוכבים מוזנקים לדרך מתחתית ההר, ולרשותם ארבע שעות. בזמן הזה עליהם לטפס ולרדת בארבע צלעות ההר, בתוואי קשה ואכזרי. המספרים מלמדים כי בתום הזמן המוקצב, ניצבים על קו הסיום מותשים וקרועים כ-30 רוכבים, הנמנים על צמרת רוכבי השטח העולמית. שעת הסיום מוצאת מאות אחרים מוטלים על מדרונות ההר...
הארוע כולו נמשך ארבעה ימים והוא מחולק לשניים: שלושה ימים של פסטיבל צבעוני הכולל דוכנים לממכר חלפי אופנועים וביגוד,תחרויות צליחת מכשולים במגרש סגור, מופע פריסטייל מרהיב, ומצעד צבעוני לאורך רחובה הראשי של אייסנרץ.
החלק השני של הארוע הוא ארבע שעות מרוץ שנערך ביום האחרון. כאן כבר נעלם כל זכר וסימן לקרנבל העליז שהיווה הקדמה לדבר האמיתי. לא תמצא שריד של חיוך על פניהם של אותם חמש מאות רוכבים הניצבים בעשר שורות על קו הזינוק לרגלי ההר.

דרך הברזל

מסלול הניפוי המוזכר הוא טיפוס לראש ההר לאורך הטרסות. הדרכים הללו רחבות וכורכריות, ואין בעיה לדהור אותן "על המצערת". הבעיה היא, שכל טרסה נשפכת לבאה אחריה בסרפנטינה חדה של 180 מעלות שזורקת את האופנוע לקיבינימט. לא מעטים לוחכים שם עפר וחצץ בסיבובים, ואף אחד מהם לא קוטל קנים בתחום, האמינו לי.
המסלול מתמשך על פני 13 ק"מ, ולטובים שברוכבים נמדדת שם מהירות של כמעט 100 קמ"ש בממוצע, מה שאומר שיש קטעים רבים בהם הספידומטר (אם היה) נושק ל-150 קמ"ש.
כך יומיים. 500 המהירים ביותר, עולים לדבר האמיתי. למעשה, אין שמות רבים ממנצחי הפרולוג ששמם מופיע ברשימת המסיימים בזמן, כי המרוץ עצמו אינו קשור לרכיבה מהירה, כי אם לטכניקת מעבר מיכשולים והישרדות בתנאי קרב. את הפרולוג מנצח צרפתי בשם אנטוני לטליאר רכוב על על אפריליה RXV450, ואני לא זוכר שראיתי אותו על קו הסיום.

רד בול הייר-סקרמבל

החבורה המקורית שהתגודדה סביב קרל קטוך במסיבת השיכורים ב"ראטוואגן", בה נולד רעיון הארצברג, מלווה אותו רובה ככולה עד היום. הם מכירים את ההר על בוריו, ומידי שנה הם שולפים נתיבים חדשים שטרם נוסו. במסלול שאורכו כ-25 ק"מ, היו השנה 16 נקודות ציון בהן על המתמודדים לעבור. אין קיצורי דרך, ואם מרשל לא סימן אותך באחד משערי הרד-בול (ספונסר ראשי בארוע) מוטב תחזור על עקבותיך. אגב, נקודות הציון הללו ממוקמות בדרך כלל במקומות הקשים ביותר למעבר.
לנקודות הציון שמות משעשעים, הנשלפים ממוחם הקודח של הסיעה המייסדת. הרי לכם כמה מהם: "הסעודה של קרל", "האמבטיה", "חריץ המרכבות", "הדינמיט", "הסוכריה של אדי", "עיר הרפאים", ו"קן הקוקיה". אתם מחייכים? – תנסו לעבור בהם עם אופנוע, נראה אתכם אז.
ללא מדריך מיומן אתה מחמיץ את עיקר ההתרחשות. אין אפשרות לעקוב אחרי טובי הרוכבים במסלולם המפותל סביב ההר, אם אין לך מי שיטיס אותך מטרסה לטרסה, וידאג שתהיה כל הזמן צעד אחד קדימה. למזלנו, הוצמד אלינו איש שרות צמוד-טרקטורון, וגם בעזרתו הספקנו לתפוס את חבורת החוד בחמש-שש נקודות, לא יותר. בשאר המקומות, אתה קולט את המאבק ההירואי של כל אלה שלא יזכו לתהילה. מאבק של אדם-מכונה-מסלול, מאבק לשרוד בשלום את הטירוף, ואולי אולי אפילו לסיים, ולו גם יהא זה אחר זמן הסיום. מי שמצליח להגיע לקו הגמר בהחלט רשאי להיחשב בעיני עצמו גיבור מסוג מסוים.
ואכן, אנו רואים מחזות זוועה. אופנוענים קופאים באימה על פי תהומות - לא מאמינים שהם יוכלו לירידה כזו. לחלקם האופנועים נשמטים מהידיים ומחליקים למטה, והם נאחזים בציפורניים בכל מה שרק ניתן בדרכם התלולה אחריהם. אנחנו חוזים ברוכבים מותשים המנפצים את המנועים, הגירים ושאר מיכללים על גינות סלעים שאורכן מאות מטרים. אופנוענים קרועים מושיטים יד לחבר התקוע לידם ואינו מצליח לחלץ את גלגלו האחורי מחריץ זדוני בין שני סלעים. אנחנו רואים את העיניים המיוסרות את הזיעה הקולחת, את שפת הגוף המשדרת מצוקה.
ב"חריץ המרכבות" הבלתי עביר, מחכה לרוכבים רצועה ארוכה ואדומה. טדי בלזוסיאק, השד הפולני הבלתי אנושי שגם ינצח לבסוף את המרוץ, מגיע ראשון בהפרש ענק על הבא אחריו. הטובים מצליחים איכשהו לטפס עד מחציתו של הנקיק הזה ושם נעצרים. המרשלים מושכים אותם למעלה, ואני רואה את אנדריאס לטנביכלר הגרמני, שלוקח בסוף היום את המקום השני, זועק להם שלא ימשכו כל כך חזק, כי אין לו כוח להיאחז עוד באופנוע. אצל ג'ף אארון האמריקאי אני רואה איך ההנעה הקדמית של "קריסטיני" נכנסת לפעולה כשהאחורי מאבד אחיזה ומתחיל לפרפר, אבל גם זה לא עוזר לו, והוא נעצר בערך באותה נקודה כמו כולם. פול בולטון, אנגלי מפתיע שיסיים במקום השלישי, כל כך עייף שהוא מתמוטט לי מול העיניים ונשאר שרוע על צלע הנקיק, שני עיניו קודחות את חלל ההר הארור, מחפשות אויר.
ההפתעה הגדולה הם אופנועי האנדורו החדשים של ב.אמ.וו בני 450 הסמ"קים. שניים מהם מסיימים בעשיריה הראשונה, ולגבי כלי שיצא לשוק בשנה שעברה הוא מהוה הפתעה גמורה. סיריל דספרה הצרפתי, מעילית רוכבי השטח העולמית, מסיים השנה רק במקום הרביעי. אין לו כבר כוח לטרוף הזה, כנראה. רוכב ותיק ומוכר אחר, יואה סלמינן, מסיים תשיעי. הארצברג שולף משרוולו הפתעות וכוכבים חדשים מידי שנה.

בסגנון פולני

מנצח הארצברג, והכוכב הנוכחי שזרח ממזרח והאיר את זירת הארוע באור יקרות, הוא טדיאוש (טדי) בלזוסיאק הפולני. פולין אינה נחשבת באופן מסורתי כיצרנית אלופים באירופה, וטדי הוא אגדה מופלאה של כשרון חריג. צ'מעו סיפור:
זה התחיל לפני 20 שנה. טדי היה אז בן חמש (!), ילד מהעיר קרקוב, והוא מופיע בתחרות טראייל באליפות פולניה. בסיום התחרות, יצא משורות הקהל מנג'ר ספרדי, תפס את אבא בלזוסיאק ואמר לו: "תן לי את הילד הזה!"
טדי הקטן המריא עם הספרדי ו-15 שנה הוא היה תחת פיקוחו. בשנים אלו הוא סיים בית ספר, ובעיקר רכב טראייל.
הוא זכה בתארים רבים בסוג זה של רכיבה הן בספרד והן בכלל אירופה. בשנה שעברה הוא בא לצפות בארצברג עם חבורת ידידים. מה שהוא לא ידע זה, שהחבורה אירגנה לו הפתעה קטנה: הם רשמו אותו למרוץ בלי ידיעתו.
הוא היה מאד מופתע כשגילה לפתע את שמו ברשימת המתחרים, ושאל את החברים: "על איזה אופנוע אני הולך לרכב?"
הם אירגנו לו משהו, ואיתו הוא עשה את הפרולוג של היום הראשון. בסיומו הלך קרל קטוך לאוהל של קבוצת ק.ט.מ.
"תשמעו" – הוא אמר להם – "יש כאן בחורצ'יק חדש. תחטפו אותו מהר. לא תתחרטו!"
הם נתנו לו 250 דו-פעימתי ואז קרו כמה דברים בפעם הראשונה: פעם ראשונה שק.ט.מ המסודרת נותנת למישהו לרכב בשבילה בלי שיוכיח את עצמו קודם, פעם ראשונה שהוא רכב אנדורו, ופעם ראשונה שהוא ניצח את הארצברג.
כך זרח לו הכוכב המופלא הזה משום מקום, ונפל כרעם על עולם האנדורו. זה היה בשנה שעברה. גם השנה אין לו עדיין מתחרים. הוא סיים את המרוץ כרבע שעה לפני הבא אחריו. במושגי אנדורו זה נחשב כנצח.