"אנחנו צריכים חופשה" קבעה אשתי, מצרפת להודעה את פרצוף הכלבלב-העזוב שהיא שומרת למצב כזה. ובכן, חשבתי לעצמי, לפני שנה היינו בירח דבש באנגליה וארה"ב, לפני שלושה חודשים במלון-ספא בחמת גדר ולפני חודש היא נסעה עם אחותי לסופ"ש בפריז - באמת הלב נחמץ (השמות והפרטים הועברו לזליכה – המערכת). אין שום סיכוי שאסכים לצאת לעוד חופשה, והפעם אעמוד על שלי!
"על מה חשבת?" עניתי לה, בתקווה קלושה שלא תקפה אותה ה"לונדוניזיס" (מחלה התוקפת אנגלופילים כפייתיים, מלווה בבכי פתאומי בהישמע המילה "לונדון", ונרפאת רק לאחר חופשה בבירה האנגלית מלווה בהרבה בירה אירית), ושאפשר יהיה לסגור את זה בנזק מינימאלי לאוברדראפט. "אני מתגעגעת לארוחת בוקר של מלון ישראלי" ענתה, מציפה את ליבי ואת ליבו של מנהל הבנק שלנו באושר. "מצוין. בסופ"ש אני מקבל גולף TDI למבחן, ניסע איתה לאילת ונהרוג שתי ציפורים (וכמה עשרות גולדות וש"י עגנונים) במכה אחת". רעיון טוב, לא?
חמישי
מה יכול להישמע רע במסע דרומה במכונית קטנה עם מנוע דיזל חסכוני ותיבה מסקרנת? מה יכול להיות שלילי בחופשה באילת, בתחילת החורף (הנסיעה נערכה בנובמבר), כאשר עדיין חם מספיק אך אין הרבה אנשים?
גם תחילת הנסיעה הייתה חיובית; הגולף מצוידת במיטב המנעמים לחיי זוגיות שלווים: מזגן מפוצל כאשר לה קר ולי חם, בקרת שיוט למקרים שאני נוהג מהר מדי לטעמה, רדיו דיסק מקורי עם שליטה מההגה (בתוספת תשלום), כדי שאוכל להנמיך את המוזיקה הבריטית שלה בלי שתשים לב, וכמובן - אפשרות לניתוק כרית האוויר של הנוסעת...
גם השאר היה החומר המוכר לחיוב מהגולף: איכות מוקפדת, הנדסת אנוש טובה ותחושה מוצקה. הצבעים הכהים שהיו במכונית המבחן השרו תחושה פחות אוורירית מאשר במפגשים קודמים, אך הכל העניק תחושה הרמונית ונעימה. המרווח מלפנים והמרחב למזוודתנו בתא המטען היו טובים מאוד, וגם המושבים עצמם הצטיינו במהלך הנהיגה הארוכה, אם כי קרבת היתר של המושב הקדמי לתפס חגורת הבטיחות הציקה מעט.
לקראת מצפה רמון התחלנו להיתקל בשיירות של משפחות הנעות דרומה, במכוניות הצמודות פגוש לפגוש ונעות בגושים של עשר או יותר. פשוט סיוט. למזלנו, הבחירה ב- TDI החלה להשתלם, ועם מנוע כה גיבור (ונוסעת רדומה), לא הייתה לי כל בעיה ללחוץ בעוז על הדוושה ולמחוק את איטיות התנועה, שיירה אחר שיירה. צריך רק לחכות שהטורבו יכנס לפעולה ב-2000 סל"ד לערך, ולתת ל-32.6 הקג"מים להדביק את עמוד השדרה למסעד. מנוע הדיזל הזה, גרסה מוגדלת ומוכפלת שסתומים ל-1.9 ל' המיתולוגי, מפיק 140 כ"ס ומצויד בתגובת פולקסווגן להזרקת-מסילה, ה- Nozzle pump ("משאבת זרבובית" בתרגום חופשי. כלומר, ל- TDI הזה יש צ'ופצ'יק של קומקום). מעבר לדחף האדיר שלו, המנוע שקט מהצפוי וזורם לטורים גבוהים בעליצות לא אופיינית לדיזלים (אבל מאבד אוויר במהירות אחרי שיא ההספק).
יחד עם תיבת ה- DSG המהוללת זה נשמע כמו זיווג משמיים, אבל משהו בחיבור הזה פשוט לא מסתדר; ראשית אציין כי בתור תיבה רובוטית, ה- DSG היא באמת הטובה ביותר שקיימת. אבל היא עדיין מתנהגת כתיבה רובוטית - כולל השהיות במעבר הילוכים ופעולה גסה בעומס, ובכל מקרה, לא בזריזות ובחלקות של תיבה אוטומטית-סטנדרטית. בנוסף, היא ממהרת לעלות להילוך הגבוה ביותר האפשרי (מתוך השישה המוצעים) גם אם הדבר מחייב את המנוע לרדת לאזור ה-1000 סל"ד לערך, וכאשר היא נקראת בעקבות כך לקיק-דאון מתחייב, היא משתהה לא מעט. כך שכאשר מחברים את אופייה ה"רובוטי" להשהיית הטורבו המוחשית (והדחף הברוטאלי) של הדיזל השרירי, נתקלים יותר מדי פעמים בהיעדר כוח מצד אחד שהופך להתפרצויות עוצמה גסות כאשר התיבה והמנוע מנגנים (סוף-סוף) יחד. מן העבר השני, התיבה אינה מעניקה לנהג עצמאות בבחירת ההילוך במצב הידני. כלומר, גם מורידה הילוכים לקיק-דאון וגם מעלה הילוכים בקו האדום.
לקראת צומת ציחור הקיצה הנוסעת מעולם החלומות, ולמרות שבחרנו לנסוע בכביש הגבול, הפחד מזרועו הארוכה של החוק, ובעיקר, מהזרוע המכאיבה שלה, גרמו לי להפעיל את בקרת השיוט ולעבור למוד התנהלות רגוע. אלא שגם כאן, הגולף לא הצליחה להיות נינוחה. הפעם בגלל המתלים; כיול גרסה זו אינו רופס כמו זה של גרסת ה-1.6 ל' שבחנו בעבר, אך גם אינו מציג את האיזון המוצלח של גרסת ה-2.0 ל'. זה משהו באמצע. כאן הקפיצים הרכים והמנוע הכבד יוצרים קפצוצים קבועים בתדר יותר מטריד מאחיותיה, והמרכב פשוט לא מפסיק לנוע מעלה-מטה, רוטט כמו ג'לי בצלוחית. בנסיעות רגילות זה סתם מציק, אבל במסע ארוך שכזה זה אפילו העיק. לאילת הגעתי אפוא לא ממש נינוח.

מוצ"ש
החופש שיפר את מצב הרוח הירוד שלי מהנסיעה. אשתי דווקא די נחמדה כשאנחנו לא נעולים יחד במכונית ואילת מאוד התפתחה מאז שהייתי בה לאחרונה. אבל האופוריה לא נמשכה להרבה זמן. שכחנו שישראלים כמונו כבר לא נוסעים לסיני, והם מילאו את אילת על גדותיה. בים לא היה מקום להשחיל אפילו גפרור וכך גם בקניון, בטיילת וברוב מקומות הבילוי. אבל אנחנו לקחנו מלון "הכול כלול", כך שלא היינו צריכים לצאת ממנו.
בתמימותנו, לא ידענו ש"הכול כלול" זה שם קוד למלון שמגיש אוכל מחריד שאורחיו טורפים כמוצאי שלל רב ומביאים את חבריהם - שאינם אורחי המלון - באמתלות שונות ומשונות, עם בקבוקים וצידניות, הכול כדי לקבל קצת מהאוכל הצבאי הזה ללא תשלום. ממש בית תמחוי 4 כוכבים. אבל אנחנו לא פראיירים, ובלענו את הצפרדע ונשארנו, עד שאורחת אחת שברה את גב הגמל שלנו כשאמרה לבעלה שהיא לא רוצה לשבת בצד הזה כי: "השולחנות שם מלוכלכות...".
בלב שלם החלטנו לצאת מוקדם, והכביש הראשון בדרכנו, מעלה סיירים, נתן טעם טוב להמשך. אשתי הבטיחה שתתאפק מלצרוח כשאנהג בקטע המפותל, ועשתה זאת כמו הגולף; בלית ברירה, כשהאחרונה לא נענת או נהנת. הגולף דווקא התנהגה באופן בטוח למדי, ואפילו תת ההיגוי שלה היה מתון יחסית עבור דיזל עב מומנט שכזה. אבל ההגה המלאכותי בתחושה, העברות המשקל הגמלוניות והנדנוד הקל בעומס, היו סיבה מספקת להפעיל את בקרת השיוט באנחת רווחה.
הצד החיובי מכל זה הייתה צריכת הדלק, שכתוצאה מהנינוחות עמדה על 12.9 ק"מ לליטר. זה אומנם לא מפצה על המחיר הגבוה שתשלמו בעבור קומפקטית-יוקרתית עם התנהגות לא-מלהיבה, נוחות נסיעה לא-טובה ושילוב מנוע-גיר לא הרמוני - אבל גם לתדלק רק כל 700 ק"מ זה יתרון. כי כשאנחנו הגענו לתחנת הדלק, למרות שהיינו היחידים שם, היינו צריכים לחכות חמש דקות למתדלק שישב לו בחוסר מעש כאילו שאיננו קיימים. רק לאחר שיצאתי לתדלק בעצמי וכבר לכלכתי את ידיי בסולר שמנוני, התעורר המתדלק מבהייתו באוויר ושאל: "אתה צריך לתדלק?!"
"לא" עניתי לו, "התכוונתי להקים פה אוהל. אכפת לך?".