אני על קו הזינוק בסטייג' במירוץ, צפון צרפת, אני "נעול" בסליקס (צמיגי סליקס הם צמיגים חלקים לחלוטין, ללא יכולת ניקוז מים כלל, המיועדים לנהיגה בכביש יבש בלבד).
המזניק מסמן לי דקה ליציאה, אני ממוקד ויודע שעלי לבצע ביצוע חזק, מאחורי נמצא פסקל, היריב הכי חזק שלי בעונה זו, והוא ידוע כמהיר מאוד בסוג התוואי בו נערך מירוץ זה.
המזניק מסמן לי "1/2 דקה לזינוק" ואז..
נפתחות ארובות השמים וגשם זלעפות נוחת על האדמה, מבול מטורף שבשניות מכסה את הכביש בשכבת מים עבה.
אני בהלם. נהיגה בצמיגי סליקס בגשם מפחידה, אין כל ניקוז לצמיג ולכן אנחנו במצב "ציפה" מתמיד וחובה לנהוג בזהירות ו.. לאט.
.jpg)
צילום: ארתור פורר
פסקל, האורב מאחורי, ידוע כנהג גשם מעולה ואני כבר יכול לדמיין אותו "נותן בראש" בקטע הרטוב הזה..
המזניק מסמן 15 שניות, אני מתמקד, מבטיח לעצמי לנהוג מעולה, ומשכנע את עצמי שנחצה את זה בשלום. אבל הפחד חונק אותי.
צא!אני יוצא לדרך, כבר בזינוק המכונית "מפרפרת" בלי כל אחיזה, אני מרפה קצת מהגז ולבסוף היא נעה קדימה. הגשם צולף, המכונית "שטה" לה מצד לצד של הכביש ואני מחליק אותה ורוקד איתה ועם הכביש המוצף. למזלי, אני נהג שחובב החלקות ונהיגה "מלוכלכת". בניגוד לרב נהגי האספלט, שמתמקדים בנהיגה חלקה וללא החלקות כלל, אני דווקא נוהג להסיע את המכונית גם קצת על "הצד" ולעגל סיבובים דרך החלקת המכונית לתוכם.
צילום: ארתור פורר
ה"ריקוד" מטורף לגמרי, הנווט מקריא לי את הרשימות של המירוץ, אני מחליק את המכונית בריכוז מכסימאלי, בעקומות המהירות זה נראה כמו מירוץ "דריפט" אבל סה"כ אני בשליטה וחש יותר ויותר טוב עם הנהיגה, האמת – אפילו מאמין שאני מהיר ושהשד אינו נורא כל כך, בקיצור: נכנסתי לזה.
ואז הגשם מפסיק, אנחנו מתקרבים לצומת T, אני בולם בהחלקה ומצליח (די על הגבול יש לציין) להאט את המכונית למהירות הנכונה ולפנות שמאלה. האספלט בכביש אליו נכנסנו שונה מסוג האספלט עליו נסענו עד כה, הוא בצבע כזה שקשה להבחין אם הוא רטוב או יבש ויש אפילו רושם שהוא די יבש, הנווט צועק לי "קדימה ראם, תן גז! הכביש יבש".
.jpg)
צילום: ארתור פורר
ואני.. אוי אני, מטומטם שכמוני, במקום להשאר מרוכז בקצב שלי, בתחושות שלי ובמקום ה"טוב" אליו הגעתי בנהיגה, פשוט משחרר ניצרה ומאיץ בכוח, והכל מאמונה שפסקל, יריבי הוותיק, מזנב בי ונוהג מהר בתנאים שהוא מכיר כל כך טוב.
המכונית מגיעה לעקומה ימינה, עקומה שנלקחת, בכביש יבש, בהילוך שלישי מהיר, כלומר במהירות של כ 120-130 קמ"ש, אלא שמתגלה שהכביש ממש לא יבש ואני נכנס להחלקה מטורפת, מנסה לשלוט וקולט שאין ברירה ואני הולך לפגוע בתלולית שבצד הכביש, תוך כדי החלקה על הצד.
אשר יגורתי בא לי והמכונית אכן פוגעת בעוצמה אדירה בתלולית. המכה מטורפת, המכונית עולה לאויר, בלי להתהפך, פשוט מתרוממת לגובה, מבצעת 180 באויר ונוחתת בחזרה על הגלגלים – בניגוד לכיוון התנועה המקורי. כתוצאה מהפגיעה הצידית הקשה בתלולית, חטפתי מכה אדירה לצלעות מהחלק הצידי של כיסא המרוצים שעוטף אותי, אנחנו על הגלגלים אבל ברור שיש נזק עצום למכונית מהנחיתה הקשה.
.jpg)
צילום: ארתור פורר
אני יוצא מהמכונית, נאנק מכאבים, קשה לי לנשום ואני מנסה להחדיר אויר לריאות. אחרי זמן מה אני מצליח לנשום ומתפנה לראות מה עם המכונית שלי. מסתכל על המכונית ומגלה ששני הסרנים, הקדמי והאחורי התעקמו מהנחיתה (!), עוצמת הנחיתה היתה כה גדולה שהמתלים, המחברים בין הגלגלים לשלדת המכונית, לא עמדו בעומס, והגלגלים פונים כל אחד לכיוון אחר...
עובר "המון" זמן, הכולל את הכאבים, היציאה מהמכונית, ההבחנה במצבה ועוד כמה שניות ו.. ואז מופיע לו פסקל, שזינק דקה אחרי ומופיע הרבה, אבל הרבה יותר מדקה אחרי... נוסע לאט ובזהירות וחולף על פני - ורק אז אני קולט. איזה דביל אני! סתם הכנסתי לעצמי לחץ לראש, יכולתי לנהוג בקצב שלי, שהיה מצוין, במקום להתרכז בפחדים והחששות שלי.
פסקל, בניגוד אלי, בהמשך לניסיונו העצום במרוצים, הבין שתנאי הכביש אינם מאפשרים נהיגה מהירה ובמקום לקחת סיכונים הוא פשוט נוהג "לאט" (לאט ביחס למהירות מכוניות המירוץ כמובן) ועובר אותי כשאני "פצוע" לצד הדרך. מרוב רוגז על עצמי אני נכנס חזרה למכונית, מניע ו.. נוסע. הכאבים מטורפים, הצלעות סדוקות, המכונית פצועה וקשה מאוד לשליטה. אבל מירוץ שהתחלתי – אני מתכוון לסיים.
אני מגיע לצוות הסיוע (המכונאים) שעושים כמיטב יכולתם לטפל במכונית כך שאפשר יהיה לסיים את המירוץ. בהמשך אלוהים איתי ופסקל עוצר בגלל תקלה טכנית במכונית שלו, ואני מסיים את המירוץ "לפניו". אגב: פסקל הוא אותו אחד שבמירוץ "האחר" סיים את המירוץ בשיוויון זמן איתי ו.. ניצח.
לפעמים לאט זה מהר. אנחנו חוזרים על המנטרה הזו אינסוף פעמים עם הלקוחות. אבל קשה, ממש קשה להתגבר על הרצון להאיץ, בכל מצב.
אז עד הפעם הבאה..
ראם
