אחרי הפנייה השלישית, אולי הרביעית, חיוך מתחיל להתפשט על פני. חשבתי שהצרפתים כבר שכחו איך מייצרים שלדות כאלו. שלדות בהן לרגל ימין יש תפקיד משמעותי בהפניית המכונית. אני נכנס לקצב, זורם מפנייה לפניה. ההגה מדויק, משתף פעולה, אפילו נותן קצת משוב לגבי מיקום המגבלות והקרבה אליהן. בפניות ההדוקות יותר אני מרשה לעצמי להוסיף להעברת המשקל האורכית גם פרובוקציה קטנה עם ההגה, ולהוציא את הזנב לטיול קטן. אבל ממש קטנטן. מערכת הבקרה כאן נאמנה לפסוק "לא ינום ולא ישן שומר ישראל" - גם אם תנסה להרדים אותה באמצעות הכפתור הייעודי. בסוף הכביש, במקום להמשיך במסלול המתוכנן, אני פונה בכיוון ההפוך, כדי "לתפור" עוד כביש נהיגה, ואז לעוד אחד, כביש צר, צדדי, דל אחיזה. בדיוק מה שה–
DS הזו אוהבת.
וזה הקטע - אני בכלל לא בהוט–האצ'. אני בסופרמיני פרמיום. או שזה לפחות מה שטוען היצרן. אני אמור להתמקד באבזור, יומרות, עידון... זה הלא מה שמעניין את צרכני הפרימיום דהיום, לא? אבל היא תפסה אותי לא מוכן עם התנהגות הכביש המשעשעת הזו. הוציאה אותי קצת מאיזון, ממשבצת בוחן הרכב האנליטי. מכוניות שכיף לנהוג בהן בכביש מפותל הופכות לדבר נדיר יותר ויותר בעידן שלנו. בטח ובטח כשהן לא מגיעות עם יומרות ספורטיביות כלשהן. וזו הרי "סתם" סופרמיני עם 110 כ"ס, ועוד אוטומטית. אבל פעם, זה היה הקטע במכוניות של פיג'ו–סיטרואן. לא היית צריך את גרסאות הקצה כדי ליהנות מהנהיגה. ברוכה השבה.
צילום: מערכת אוטו
אנחנו מכירים מאיפשהו?על ה–
DS 3 המחודשת, השינויים שעברה ותפקידה ההיסטורי בעולם הרכב - מבשרת על תקומתו של מותג רכב חדש - כבר קראתם בשתי כתבות השקה בחודשיים האחרונים, כך שאחסוך מכם את החזרה על ההצהרות מלאות הפאתוס של היצרן, ואגש ישר לעניין. האוטו.
העיצוב החיצוני, בטח באדום לוהט, הוא עדיין הצד החזק ביותר של ה–DS 3. גם אחרי כל השנים, העיצוב הזה פשוט נראה טוב, והעדכונים שעבר בהחלט עוזרים להעלים את סימני הגיל. רכב המבחן הוא ברמת האבזור So Chic המאובזרת יותר מבין השתיים שמוצעות בגרסה האוטומטית. רמה זו תורמת למראה החיצוני פנסי קסנון וערפל, חלונות כהים מאחור וחישוקי "17 ("16 ב'שיק' הבסיסית) - וזו בהחלט תרומה.
מבפנים ההבדל בין רמות האבזור בא לידי ביטוי בפס שחור–פסנתר לרוחב הדשבורד (פס בצבע הגג הוא אופציה), דוושות כסופות ומושבי ספורט. מושבים עמוקים, מחבקים, שמעניקים תחושה שמישהו לא חסך כאן בריפוד. עוד משהו שהצרפתים חזקים בו באופן מסורתי.
העדכון האחרון בהחלט רענן את מראה תא הנוסעים, כשאת עיקר האפקט משיג מסך המגע הגדול, אם כי הוא לא הכי נוח לתפעול או עשיר במיוחד באופציות. אולם יש לומר זאת כבר כאן ועכשיו: העסק עדיין לא לגמרי "שם", לא לגמרי פרמיום. משהו באיכות החומרים, בדיוק ההרכבה, בתחושת המתגים והמנופים השונים עדיין חסר. האבזור דווקא תואם את המקובל בתחום הפרמיום - וחבל שכך. פעם אבזור שופע היה אחד מהמאפיינים שהגדירו רכב "פאר" (אז עוד לא קראו לזה פרמיום). היום משום מה רכבי פרמיום מפגרים לא פעם בתחום הזה אחרי מכוניות מהקטגוריות העממיות, וכך גם ה–DS 3; אומנם יש בקרת אקלים וחיישני גשם ואור (שני האחרונים רק בסו–שיק) - אבל אין בה דבר שלא פוגשים במכוניות זולות ב–30,000 שקלים ויותר - וגם לא מערכות בטיחות מתקדמות.
צילום: מערכת אוטו
המרחב מלפנים טוב וקל למצוא תנוחת נהיגה טובה בזכות הגה שמתכוונן גם לעומק ולוח המחוונים, עם שלוש מנהרות נפרדות, נאה מאוד בעיני. המֶצְפָף מאחור - מצטער, קשה לי להשתמש במילה "מֶרְחָב" לתיאור המצב שם - קצת פחות טוב. באמת שאני לא מבין איך שאולי מצליח לדחוס למושב האחורי של ה–DS 3 שלו שני ילדים מתבגרים, אפילו שהם ירשו את הממדים שלו. תחושת הצפיפות מוחרפת בשל קורה B העבה, ובתור בונוס גם הכניסה לא הכי נוחה. בקיצור: יש מושב אחורי, וטוב שיש, אבל אם אתם מתכננים להסיע ברכב יותר משני אנשים על בסיס קבוע, כדאי לשקול שוב את כל העניין.
איך אמרת שקוראים לך?אני יוצא לדרך. המנוע מגרגר בצליל הלא–סדיר האופייני למנועי שלושה צילינדרים. מגרגר באופן מורגש וגס מדי למכונית פרמיום שעולה 130,000 שקלים. באופן מתסכל, דווקא במצערת מלאה הוא משתתק ונעלם. בכביש המהיר אני מציין לעצמי שגם רמת הרעש בשיוט היא לא ממש "פרמיומית", עם לא מעט רעשי רוח וכביש. אולם בעניין הזה יש לציין שגם המתחרות הישירות - A1 ומיני - לא ממש מצטיינות.
המתלים מספקים שילוב מבלבל של נוקשות ורכות. התחושה הכללית רכה, ומדי פעם ה–DS 3 מפתיעה בספיגה מוצלחת של שיבוש "רע" שהייתי בטוח שיבעט ברכב ובי. ואז פתאום היא מקפצת על משהו שהייתי בטוח שייספג בלי בעיה - וזה בולט בעיקר על רצף שיבושים. הצמיגים נמוכי החתך (45) בטח לא עוזרים מהבחינה הזו.
צילום: מערכת אוטו
אותה רכות בסיסית משחקת גם בקטעים הדינאמיים, תורמת ל"משחקיות" של השלדה, להיענות שלה להעברות משקל. זוויות הגלגול נוכחות, אבל בדיוק במידה הנכונה - מספיק כדי לעזור להעריך את עומסי הצד, אבל לא יותר מדי. הבלמים טובים, עם שילוב טוב של לינאריות ועוצמה. ההגה קטן קוטר אבל עבה, נוח ללפיתה והפניה, והמנוע גמיש ומשתף פעולה - אך לשלדה הזו מגיע מנוע חזק יותר. גם התיבה "בסדר", למרות התעקשותה להעלות הילוכים בעצמה גם במצב הידני. אני מניח שללקוח/ה הממוצע/ת לא יהיו תלונות ליחידת ההנעה, אבל בכבישים הנכונים, בהחלט ייחלתי ליותר. נו, ובשביל זה ישנה הגרסה הידנית, עם 165 כ"ס...
עכשיו נזכרתי!מי שינסה לשפוט את ה–
DS 3 במונחי פרמיום מקובלים, עשוי בהחלט להתאכזב. היא לא מספיק מעודנת ושקטה, ותא הנוסעים שלא לא מספיק איכותי כדי להתחרות עם הגרמניות במגרש שהן המציאו. אבל נראה לי שהצרפתים יודעים שאין להם סיכוי לנצח בקרב כזה, ולכן הם מגדירים מגרש משלהם. אם תרצו, מחליפים את המילה "יוקרה" ב"ייחוד".
כי ה–DS 3 בהחלט ייחודית. היא כזו בזכות העיצוב החיצוני, וגם בזכות נימוסי כביש צרפתיים של פעם. ובעולם שבו כולם רוצים להיות מיוחדים, שונים ומקוריים - ואם לא כולם, אז לפחות הרבה - זו בהחלט תכונה יקרת ערך. האם זה יספיק כדי לחצוב למותג
DS מקום משלו בפסגה? ימים יגידו.
צילום: מערכת אוטו
