קטגוריה: רודסטר
גרסה: 1.4 ל' טורבו 170 כ"ס, אוטומטית
מתחרים: מאזדה MX5
לא רבים, כך נראה לי, זוכרים את הפיאט 124 ספיידר הנאה, למרות חייה הארוכים שהחלו ב-1966 והסתיימו ב-1985 כפינינפארינה ספיידר. רק חובבי איטלקיות מושבעים ממש זוכרים את האבארט 124, שגרסת הראלי שלה זכתה באליפות אירופה ב- 1975 (רק 1013 יחידות ממנה יוצרו, כדי שתעמוד בדרישות ההמולוגציה להשתתפות במירוצים). ולכן רבים הרימו גבה כאשר החליטה פיאט להחיות דווקא את השם הזה עם התבססות על המאזדה MX5 החדשה. ההצהרות הראשוניות, על אימוץ המיאטה כ'אלפא ספיידר', נראו כמו מהלך הרבה יותר מתבקש והגיוני.
נראות
אבל למרות שאני יודע שמתחת לעור האיטלקי של אבארט 124 מסתתרת MX5 יפנית, במפגש ראשון על הכביש קשה שלא לאהוב את המראה שרקחו מעצבי פיאט ושפרו אנשי אבארט'. בפיאט יודעים איך לפרוט על נימי הנוסטלגיה, והצליחו לשלב בין חזית ואחוריים בסגנון הספיידר ההיא לבסיס היפני באופן נעים לעין, ומבנה הפנס האחורי שמרכזו בצבע מרכב מתקשר לזה שב-500. כמובן שאנשי אבארט הוסיפו לעיצוב הבסיסי את משחקי הצבע החביבים עליהם, והמכונית שממתינה לי לובשת לבן כאשר מרכז החרטום והאחוריים צבועים שחור מט, שמתקשרים לשבכה הנוסטלגית ולחישוקים הכהים (זה נראה טוב יותר משילוב האדום-שחור).
על המעטפת הזו זרועות "נקודות" אדומות - בתי המראות, הקאליפרים של ברמבו, העקרבים במרכז החישוק ועוד. וכאשר אני קרב למכונית שמחכה לי בחנייה, בפרברי פאריז, קשה שלא להתאהב מראה.
פנים הרכב
מבפנים האווירה הרבה יותר יפנית וקרובה ל-MX5 (זה לא בהכרח רע) עם אותו מסך "טאבלט", מערך שליטה ומתגים. המושבים ותוספות קטנות כמו מד סל"ד אדום, דיפון מעור הפוך וציורי עקרב מנסים להכניס לאווירה איטלקית, אבל לא תמיד מצליחים. תנוחת הנהיגה הנמוכה, עם אפשרות ההגבהה החלקית למושב הנהג, דורשת הסתגלות. מתרגלים.
נוחות
באבארט טוענים לשיפור מערך המתלים עם בולמים של בילשטיין, מייצבים עבים יותר ויש גם דיפרנציאל מוגבל החלקה. אבל למרות תחושה נוקשה יותר שמשדר הרכב, כיול המתלים מספק נוחות טובה, אפילו על כבישי המרצפות בבירה הצרפתית.
לתחושה השרירית במצב 'ספורט' תורמת העובדה שגם בפניות עירוניות איטיות יכול הזנב לפסוע קלות. גם ההגה נותן תחושה טובה יותר ומקבל משקל עדיף במצב הספורט.

מנוע וביצועים
לחיצה על המתג ההתנעה האדום עושה הרבה יותר מכל דבר אחר כדי להכניס לאווירה. זאת כיוון שבניגוד למאזדה, בכלים של פיאט פועם מנוע ה-1.4 ליטר טורבו האיטלקי שמייצר בגרסת אבארט 170 כ"ס. אז נכון, קצת מוזר של-500 אבארט יש (בחלק מהגרסאות) יותר כוחות סוס מאשר ל-124, אבל כאשר המנוע משודך לחבילת מפלטי מונזה הוא מייצר צליל חזק וערב, בייחוד במצב 'ספורט', צליל שמדרבן אותך ללחוץ עוד ועוד על המצערת גם בעמידה.
הצליל הגברי המגרגר, וזמינות הכוח הטובה, כיאה למנוע טורבו, יוצרים תחושה שרירית, חזקה ובשרנית יותר מזו שבמאזדה (בוודאי בקצב יומיומי), וכיאה למוצא, ובניגוד למה שקורה לפעמים במנועי טורבו, המנוע שש לעלות בסל"ד. גם הנתונים עדיפים (229 קמ"ש מרביים והאצה ב-6.9 ש' למאה, לעומת 214 קמ"ש ו-7.3 ש'), ולמרות שהיינו מעדיפים גרסה ידנית, עדיין התיבה כאן - אוטומטית עם 6 הילוכים - מתפקדת טוב יותר מהתיבה הרובוטית החד-מצמדית שפגשנו ב-500.
מטעמים
זו הייתה בסך הכך טעימה קצרה מתבשיל שהשאיר רושם מגרה. תנאי הנהיגה הקצרה לא אפשרו לבדוק את ההתנהגות, ולכן לא מאפשרים לגבש דעה על המרכיב החשוב ביותר במכונית שכזו. אבל ביום סתיו נעים בפאריז, מזג האוויר והתפאורה הולמים מאוד רודסטר שכזו, ועם הרבה רוח בשיער ה-124 נראית הרבה פחות תרגיל בהחלפת סמלים ויותר כמכונית מעניינת. כזו שבהחלט נשמח לעשות עליה סיבוב ארוך.