מזרח אסיה – מרכז אמריקה - אוטו

מזרח אסיה – מרכז אמריקה

הגרסה הדרום תל אביבית לפיוז'ן חוצה האוקיינוס השקט

המשפט "מקסיקני וקוריאני נפגשים בבר" יכול להיות פתיח של בדיחה. משם היינו עוברים למזג החם של המקסיקני והעיניים המלוכסנות של הקוריאני, יחד עם עוד שלל סטריאוטיפים ומרחקים בין תרבויות. אבל הפעם, מדובר בבר מסעדה שהצליח למצוא דווקא את הקירבה בין המטבח והטעמים המקסיקניים והקוריאניים. וזה טעים בכל השפות.

התערובת והתרכובת
דייגו סן שברחוב המשביר 2 בתל אביב, בין שוק לווינסקי לפלורנטין, הוא פסטיבל של עירוב טעמים, תרבויות וסגנון. משהו במקום הזה מצליח ליצור תערובת בין נאצ'וס ורוטב דגים, סלסה וצ'ילי תאילנדי, וראמן לעיקרית עם רוטב צ'יפוטלה במנה הראשונה. לפעמים, התערובת הזאת הופכת לתרכובת, והחך שממריא עם הטעם לא עוצר בביקורת דרכונים.

אז נכנסנו לאוטו ונסענו לדאון טאון תל אביב. עובדים זרים על אופניים קיבלו את פנינו על דרך יפו, יחד עם הסמטאות שמרכזות את כל מקומות החניה הפנויים שנשארו בתל אביב.

מבחוץ, דייגו סן נראה כמו בר קיצי שאנחנו כבר מכירים, עם כסאות צבעוניים ושולחנות עץ, אבל אחרי צעד אחד לתוך המקום ועומס הפרטים שלו, החל מדוכן דמויות ישו ומסיכות היאבקות א־לה־מקסיקו ועד הטפט הפרחוני מייד אין אסיה, מבהירים שדייגו סן לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים.

חוץ משולחנות העץ שבכניסה, הבר והשולחנות המעוצבים שבפנים המסעדה, לדייגו סן יש גם גינה גדולה וגדושה בפרטים, עם טריבונת עץ, גרפיטי וכיסאות פלסטיק מצועצעים. וגולת הכותרת: חדר השירותים מקושט כמו מקדש לשליטים אסייתיים, עם תמונות של מאו צה טונג וקים ג'ונג איל, שמביטים במבטם האימתני על כל מי ששוטף ידיים.

מישהו כאן הבין שחריף זה חריף, בין אם קוראים לו טבסקו או סריראצ'ה, וייבא לישראל את הטרנד שחורך את החך של מערב ארה"ב. וכמו החריף, גם מהגרים הם מהגרים, וכשהם גרים יחד בארץ האינסוף אפשרויות להשמין, המטבחים שלהם מתמזגים. ואין כמו מיזוג, כשלצידו מונחת מרגריטה עם מטריית נייר לקישוט חייכני. אז הזמנו שתיים.

לראשונות התלבטנו על קוריאן נאצ'וס, סביצ'ה פרואני וצ'יקן טיקה מסאללה. בסוף לקחנו סלט פפאיה, עם בוטנים ורוטב דגים, וסלט קייל, עם אבוקדו ותירס. אחר כך המשכנו ל"פופקורן פאד תאי", שמשלב קרמל, כוסברה וטעמים תאילנדים, וקולע בול במפגש בין הטעמים שהמקום הזה יודע להציע.

בעיקריות ההתלבטות הייתה קשה יותר. ואחר שריירנו על צ'ילי קון קרנה, בטן חזיר צרובה ודג בטמפורה, החלטנו לקחת ביבימבאפ, שזו מנת קדירה קוריאנית של אורז, ירקות, בקר טחון עם סויה ועוד מלא דברים טובים, וגיו ניקו, שזה ראמן עם אנטריקוט. הפלייליסט האקלקטי, הקירות הצבעוניים, הריחות, הטעמים והאלכוהול נותנים למקום הזה תחושה של חופשה. אבל עשרים היפסטרים, עם אותו הזקן, אותה התספורת ופחות או יותר אותו הלבוש, הזכירו שאנחנו עדיין בתל אביב.

מהחופשה עם הראמן והסיר הקוריאני לקחנו קונקשן לכיוון צ'ורוס מושלם, וחיסלנו אותו תוך כדי שאנחנו מביטים על עמדת הדי ג'יי שנמצאת במקום, ונעלמה לרגע בין כל שאר הפרטים. בזמן שהדי ג'יי החליף שיר קצבי בספרדית בבלדה אסייתית, החלטנו שהמקום הזה מתאים גם לארוחת צהריים של אסקפיזם וגם לבילוי ערב צעיר, צבעוני ומלא סטייל. איכשהו הכל כאן מצליח להתמזג, לפחות עד שג'ונג און ישלים את הניסוי הגרעיני וטראמפ את החומה עם מקסיקו.

     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות