טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 370 - אוטו

טורו החודשי של דני פרומצ'נקו - גיליון 370

דני ביקר בארה"ב, נזכר בעבר ומסיק על העתיד

גיחה קצרה לצפון אמריקה הפגינה בפני באופן חותך עד כמה עולם הרכב השתנה בארבעים השנים, מאז חזרתי מלימודי שם ועד היום. אז, בעיר כמו מונטריאול למשל, כאשר הבטנו במכוניות העוברות בכבישים, חונות ליד מדרכות או במגרשי חנייה ראינו רק מכוניות אמריקאיות.
מכוניות מתוצרת ג'.מ - שברולט, ביואיק, פונטיאק, אולדסמוביל, קאדילק - מכוניות של פורד ולינקולן ושל קרייזלר ודודג'. מפעם לפעם, זכיתי לראות חיפושית ולעיתים נדירות יותר אך יותר מכונית אירופאית אחרת, כמו וולוו, מרצדס, פורשה או אפילו לוטוס נדירה.
בתחילת שנות השבעים התחלנו להתרגל למראה של הטויוטות הקטנות. חבר טוב לספסל הלימודים קנה דאטסון 240Z (לימים ניסאן), אנחנו מאוד אהבנו את התנהגותה אבל גיחכנו לנוכח רפיסות השרירים שהפגינה מול המכונית הקודמת של אותו בחור, צ'אלנג'ר 383 מרובעת נחירים. וזה עוד היה בקנדה. בארה"ב הכבישים נשלטו באופן בולט עוד יותר על ידי מכוניות אמריקאיות, וליפניות לא היה זכר.
ועכשיו? במונטריאול צריך לאמץ היטב את העיניים כדי לראות מכונית אמריקאית. הכבישים נשלטים על ידי הונדה, קיה ספורטאז' ויונדאי טוסון או סנטה פה; שם, בעיר שכבר במהלך נובמבר חצתה הטמפרטורה את נקודת הקפיאה בדרכה למטה, הן בעיקר כפולות–הנעה. בנוסף רואים הרבה טויוטות, ובאזורים היקרים יותר רואים את מכוניות היוקרה הלא אמריקאיות: מרצדס, ב.מ.וו, לקסוס, אינפיניטי ולאו דווקא בסדר הזה...


"היא נהגה את מכוניתה לעבר היציאה, ואחר כך כוננה את מערכת הנהיגה אל החוף הצפוני. המכונית המתינה להפסקה בתנועה, זינקה לתוך הנתיב המהיר ודהרה לכיוון צפון. מרי התרווחה במושבה ונמנמה"
מתוך ספרו של רוברט היינליין ,בני מתושלח" שיצא לאור ב-1958.

כבר חשבו על זה קודם...

לוס אנג'לס, שם ביקרתי בתערוכת הרכב ונהגתי בקרוז החדשה, היא עיר שנבנתה לפי מודל ה"חלום האמריקאי": מכונית לכל פועל, כבישים רחבים, מקומות חנייה מרובים, בתים צמודי קרקע. היא ענקית בשטחה, זרועה בכבישים מהירים רב–נתיביים - שמונה נתיבי נסיעה לכל כיוון הם לא דבר נדיר ברחבי העיר – אך ללא תחבורה ציבורית להנעת המונים. לא תחתית ולא רכבת קלה, למרות שראיתי ניצנים שלה נעים לכיוון שדה התעופה (אך אינם מגיעים עדיין לשם).
אני זוכר את הפעם הראשונה שהגעתי לעיר הזו בשנות השבעים של המאה הקודמת. עיני דמעו במשך ימים עד שהתרגלו לזיהום האוויר הרב שנוצר רובו ככולו על-ידי מכוניות פרטיות שנעו במספרים לא נתפשים. היום, בזכות חוקים נוקשים בתחום הזיהום, ולמרות מספר המכוניות שרק עלה, זיהום האוויר נמוך בהרבה, ולא סבלתי מגירוי מתמיד בעיניים. אולי עובדה זו גרמה לי לראות היטב שגם כאן, בעיר הכל כך אמריקאית, שולטות מכוניות שאינן מזוהות עם אמריקה. מכוניות יפניות (שחלקן אומנם מיוצר באמריקה), קוריאניות ואירופאיות שולטות בכבישים, עם נוכחות חזקה במיוחד לטויוטה פריוס ההיברידית. הרבה מאוד ממנה נמכרו כאן, וחלק גדול מהן משמשות כמוניות.

צילום: אסף רחמים
ובעניין זה, לדעתי, ראוי שגם בישראל יעבירו חוק המחייב מוניות לעמוד בתקני זיהום אוויר חמורים במיוחד, מה שיביא לעלייה חדה במספר המוניות ההיברידיות הנעות כאן. מה שעוד בלט לעין היא העובדה שהאמריקאים עדיין שולטים ביד רמה בתעשיית הטנדרים הגדולים (פיקאפ טראק) שאהודים מאוד מחוץ לערים הגדולות. בכל זאת, שלושת הדגמים הנמכרים בארה"ב, מזה שנים, הם טנדרים.
אבל, לא נכון יהיה להספיד את התעשייה האמריקאית. זו אומנם עברה משבר קשה ביותר, משבר שהותיר אותה למעשה עם שתי חברות גדולות, ג'נרל מוטורס ופורד, כאשר קרייזלר היא חלק מתאגיד שבו פיאט שולטת למעשה. אולם הביקור בתערוכת לוס אנג'לס, הנהיגה בקרוז החדשה והשיחות שניהלנו עם מנהלים בשברולט ובקאדילק הציג תמונה ורודה למדי.



אתחיל בקרוז. זוהי מכונית "אירופאית" בתפישתה המיוצרת בארה"ב. מנוע 1.4 ליטר מוגדש שש אלי סל"ד, תיבת הילוכים מודרנית וחרוצה, מרחב פנים מכובד עם ממדים חיצוניים שפויים ואבזור בטיחותי נדיב (שחבל שלא עשה דרכו לישראל), יוצרים מכונית אמריקאית מודרנית מהזן החדש, כזה שאמור להתאים לדור ה"Y", המעדיף תחכום על כוח וגודל מופרכים. בצמוד לקרוז החדשה, מרעננת שברולט את כל קו המוצרים שלה, תהליך שמתאים היטב למהפכה שעובר עולם הרכב הן מבחינה עיצובית - המעבר למכוניות גבוהות - והן מבחינה טכנולוגית: המעבר להנעה שאינה מבוססות רק על בעירה פנימית. בקאדילק ממשיכים להיאבק במותגי היוקרה האירופאים, והמוצרים האחרונים שלהם אותם בחנו אכן מגלים דגמים עדיפים בהרבה מאשר אלה שקאדילק ייצרה בעבר.
ומעבר לזה, אנחנו עומדים היום ממש בפתחה של מהפכה אמיתית בדמותה של המכונית, המהפכה הגדולה ביותר בה מאז נולדה. לא רחוק היום בו המכוניות תיפרד ממנוע הבעירה הפנימית אותו אנחנו מכירים כל כך הרבה שנים, וקצת מאוחר יותר גם מהצורך שלה בנהג. האמריקאים נערכים לקראת היום הזה, ואל לנו לשכוח שהטכנולוגיה שיש להם, לאו דווקא ברכב, היא המתקדמת ביותר בעולם ובגדול.
על הקרוז החדשה תוכלו לקרוא בגיליון זה. כתבה מקיפה על חדשות קאדילק תופיע בגיליון הבא. ובסיכום ביניים אכתוב שאני לא בטוח שבנסיעתי הבאה לצפון אמריקה אגלה כבישים הנשלטים כבעבר במכוניות אמריקאיות, אבל בהחלט יש מצב שבעתיד הרחוק יותר נראה יותר מכוניות אמריקאיות או שמשתמשות בטכנולוגיה אמריקאית, בכל העולם.



אני מנצל בימה זו למסור ד"ש לקורא אדוק שלי, שאיני יודע את שמו. הוא פגש אותי במהלך החודש החולף במרכול של רמי לוי בפתח תקווה ו"התלונן" על כך שאינו מגיע לקרוא את כל הגיליון כי הוא כל כך אוהב את הטור שלי, עד שלאחריו העיתון מאבד מקסמו. אודה לו כאן, מעל דפי הטור עצמו, על המחמאה ואוסיף את העצה שקיבלתי בצעירותי מאבי, שראה כיצד אני זולל את הקצפת שבקרמבו וזורק את הביסקוויט. "התחל בביסקוויט, ושמור את הקצפת שאתה אוהב לסוף" אמר לי.
אבא היה איש חכם. אני מתגעגע.

צילום: אסף רחמים
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות