תקציר הפרקים הקודמים באוטו: על רקע העלייה הבלתי פוסקת במספר ההרוגים מ־2013, כולל השנה, התייחסנו למעשי הממשלה (לא מצאנו), למחדלים (עשרות), הבאנו את דברי מבקר המדינה (קשים), כתבנו על הטכוגרף גם כדוגמא וכלא־מופת (הטיפול עדיין באוויר) — סיכמנו את המעשים והתכניות, ויצא לנו אפס.
והנה, ממש אחרי פרסום המשוואה הזו, התפרסם דוח של ועדת מנכ“לים, בראשות מנכ“ל משרד ראש הממשלה.
קיצור דברי הכלוםאפס? קטני אמונה שכמונו. ארבעה מיליארד שקלים; כל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר; נושאי ליבה ואלה שמסביב, לוחות זמנים, אחראים, תקנים — בקיצור: הכל (וכמובן יהיה פרויקט חדש לאכיפת מהירות).
ואז מצאנו כי התקציב הנ“ל הוא חלק מתקציב המדינה (מינואר); שני משרדים התבקשו להמשיך בדיוק את מה שהם עושים מזה שנים; לגוף היחיד שהתבקש להכין תכנית יש אפס סמכויות, יכולת ואחריות, ולא ברור מדוע לא הובאה תכנית כלשהי לדיון בוועדה; תוספת התקנים לאכיפה אינה עומדת אפילו בתקן לעג לרש; הרבה המלצות על דברים שאינם נוגעים ישירות לעלייה בקטל; המון דברים שהיו צריכים להיות מוכנים לפחות לדיון, זכו לברכת “לכו תבדקו ואז תחזרו ואז מישהו יראה, ואז נראה, מתישהו“ — בקיצור: אפס (אבל יהיה פרויקט חדש לאכיפת מהירות).
בקיצור, כל אותן המלצות ועדה — שמונתה לפני שנה, לאחר שראש הממשלה ושר התחבורה והבטיחות בדרכים הכריזו על “מצב חירום בדרכים“ — הן, פשוטו כמשמעו, אחיזת עיניים (אבל יהיה פרויקט חדש לאכיפת מהירות).
צילום: מנהל
מופע הקוסמות הגדולועדת הכלכלה של הכנסת, האחראית (גם) על משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, התכנסה בראשות היו“ר שלה איתן כבל, לדיון במסקנות הוועדה (24.7.17). נכבדים רבים הקשורים להמלצותיה באו לדיון, כולל מי שמעמד בראשה, מנכ“ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר.
איתן כבל ציין כי “החלטת הממשלה למאבק בתאונות הדרכים לא באמת מוסיפה תקציבים“. כלומר: גם לפי יו“ר ועדת הכלכלה, ההמלצה העיקרית של הוועדה היא חסרת ערך.
במסגרת ועדת הכלכלה פועלת גם ועדת משנה לבטיחות בדרכים; יו“ר ועדת המשנה, יעקב אשר, אמר כי מכיוון שחוק הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יפקע בסוף השנה, “זו הזדמנות לחדד את תפקיד הרשות כחוד החנית במאבק“. מכיוון שח“כ אשר הוא מחוקק, הוא אמור לדעת כי דימויים חינניים אינם מחליפים סמכויות, אחריות ושאר מרכיבי חוק וביצוע. היה נחמד לקרוא על פעילותו הנמרצת בתחום, ועל רתימת חברי מפלגתו (יהדות התורה), החברים בקואליציה והשפעתם בה רבה, לפרויקט.
בנוסף, קרא ח“כ אשר “להעביר חלק מההכנסות מקנסות התעבורה למלחמה בתאונות הדרכים“. וזו דוגמא ומופת לאמירה מרשימה שאין בה דבר. כי מה שחשוב זה היקף התקציב והיעדים אליהם הוא מופנה. בעיקרון, כל הקנסות מגיעים לקופת האוצר, וממילא כל התקציבים מגיעים מקופת האוצר. אבל זה יוצר מראית עין של קשר, של מטרה נעלה, של טיפול נכון. מראית עין, כבר אמרנו, היא ממרכיבי העסק הזה. גם אצל חלק מהמחוקקים.
צילום: מנהל
מי לא הכין שיעורי בית?אבל הדובר החשוב, מטבע הדברים, היה מנכ“ל משרד ראש הממשלה שעמד בראש הוועדה. גרונר ציין כי עד 2012 נרשמה ירידה קבועה במספר ההרוגים והחל מ־2013 המגמה התהפכה. ויש לו הסבר: “כשניסינו ללמוד מה השתנה, גילינו גברותי ורבותי שאז הסמארטפון כבש את חיינו בסערה, הוא שינה לנו את החיים לטובה אבל גבה מאיתנו מחיר כבד מאוד. אי אפשר לטפל בהתמכרות של הישראלים לסלולרי על ידי הוספת עוד מצלמות מהירות ועוד ניידות. צריך פתרון טכנולוגי לבעיה טכנולוגית, וזה מה שעשינו תגברנו את הממד הטכנולוגי וחיזקנו את מיזם שומרי הדרך של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים“.
ועניין זה מחייב מספר הערות. 1. לא מצאנו, לא במסקנות הוועדה בראשה עמד ולא בנתונים אחרים, מה היקפה של אותה השפעה סלולרית. כל העלייה? חלקה? באיזה מקומות יש לה ביטוי קטלני? מי הן קבוצות הנהגים שמשתמשות יותר בסלולרי וגורמות לעלייה בקטל? מול הנתונים המתפרסמים על התאונות הקטלניות, מה מקומו של השימוש בסלולרי? האם בוחני התנועה מתייחסים לכך, ככל שהם יכולים בהינתן מרכיבי התאונה והגורמים לה? בעצם, לפי הנתונים, מדובר במצג מופרך; נתונים שהחמירו במיוחד, כמו נוסעים ורוכבי אופנוע במגזר הערבי (01 ו־8 הרוגים בהתאמה) הרי אינם קשורים לכך.
2. בוודאי שמצלמות מהירות אינן יכולות לטפל בכך (הן לא יכולות לטפל באף גורם השייך ישירות לתאונות, אבל זה עניין אחר), אבל אכיפה לא? מה יקרה אם במשך פרק זמן ארוך מאוד, של חודשים לפחות, יפעלו מאות שוטרים, רכובים ומוסווים, בכבישים ויעצרו כל מסמס או מי שמדבר בסלולרי כשהמכשיר תקוע בין ראשו וצווארו? פעילות מסיבית, הגדלה דרמטית של הקנסות, הפיכת הפעולה הזו ללא־לגיטימית ציבורית בקנה מידה אמורה לשנות הרגלים. הרי אם זו הסיבה העיקרית לעלייה כזו בקטל, השקעה כזו ממש כדאית. לא? 3. מיזם שומרי הדרך, כעלה התאנה העכשווי, מדגיש יותר מכל את אוזלת היד, או אם תרצו את מופע הקסמים של כלום מתוך מה שנראה משהו.
צילום: מנהל
ממיליונית הפרומיל, לאלפיתכיום מדובר בהיקף של 300 דוחות במסגרת המיזם הזה. בחודש. המטרה היא לעלות ל־1500. בחודש. המשמעות: 50 ביום דוחות ביום — בכל רחבי ישראל, ב־6000 ק“מ של כבישים בין־עירוניים, בתנועה של מאות אלפי כלי רכב במהלך כל שעה משעות היום. כלומר: כרגע זה כלום, ועל זה נוסיף עוד קמצוץ. גם המחשבון בסלולרי ינפיק אותה תוצאה: שום דבר.
זה מצוין ליחסי הציבור של “העושים במלאכה“; סרטונים באתרים יביאו לשפע כניסות המנאצות את אלה שנתפסו: את ההוא שנוסע על השוליים, את ההוא שלא עצר במעבר חצייה/תמרור עצור/אור אדום. אבל 1500 בחודש, 50 ביום — על שפע התנועה והיקפה? זה “הפתרון הטכנולוגי לבעיה טכנולוגית“? באמת?
וכמובן, עם כל הכבוד, גם המיזם הזה אינו יעיל מול הביטוי האולטימטיבי לבריונות עבריינית בקנה מידה שלא ייאמן: המשתמש המחושמל על אופניים/קורקינטים/סקטים/הוברים. ללא כל סימון של הכלי וללא כל רישום של הרוכב, אין אפילו למיזם הזה כל ערך.
הפיל הפסיכופת שבחדרובעניין זה: המדינה שרוממות הציות לחוק, ההסבר האולטימטיבי לבטיחות בדרכים, פשוט מתעלמת מכך שהחוק נרמס באופן הבוטה ביותר, בקנה מידה עצום, ולא פחות מדהים: באופן בריוני.
המצב כיום הוא שאותם רוכבים, נטולי פיקוח, רישום, וגם מורא כלשהו מהמשטרה שאיננה, מכריזים בקול גדול: “אתם טוענים שציות לחוקי התנועה הוא בבת עינה של הבטיחות; אנחנו פשוט לא מתייחסים אליהם. ואתם, לא רק שאינכם עושים דבר, אתם מאפשרים לנו לעשות מה שבראש שלנו. כי אנחנו מעל לחוק ומעבר לו. הוא אינו נוגע לנו, ואוי לו למי שיעיר לנו, אותו אחד שחובתו לשמור על חיינו, חובה שפתרנו את עצמנו ממנה. כי אחרת, דיר בלאק“.
אם תרצו: מרי אזרחי בחוקי התעבורה. ולא בגלל שהאנרכיה הזו חשובה, בגלל שככה זה בא טוב לכמה אלפי רוכבים. והמדינה? אפס.
צילום: מנהל
“השינוי הדרמטי“נאמרו כמה דברים ראויים לציון: “ח“כ עבד אל חכים חאג’ יחיא אמר כי צריך לטפל במיוחד במגזר הערבי, מאחר שמספר ההרוגים בקרב הצעירים הערבים, בגילאי 17-24, הוא פי 10 מחלקם באוכלוסייה. ח“כ איילת נחמיאס ורבין אמרה כי סכנה נוספת היא הפגיעה בהולכי רגל והוסיפה כי עובר זמן רב מדי מאז שמזהים בעיה בתשתיות בכבישים ועד שמטפלים בה. ח“כ תמר זנדברג אמרה כי כשמדברים על הפחתת מספר ההרוגים בתאונות מתעלמים מהתחבורה הציבורית, כשהדבר המרכזי שהורג זה כלי הרכב הפרטיים. לדבריה, הסיכוי של נוסע בתחבורה ציבורית להיהרג בתאונה קטן ב־92% מהסיכוי של נוסע ברכב פרטי“ (מתוך פרסומי הוועדה).
דברי הח“כים ראויים לציון — וגם ידועים. מעשי מדינה ראויים לציון? למה מי מת?
את ערכן של מסקנות הוועדה — “מצב חירום בכבישים“, מנכ“לים, תקציבי ענק, לו“ז, תקנים — שישבה שנה ופרסמה את מסקנותיה ביוני 2017, מסכם מי שעמד בראשה, אלי גרונר: “משרדי הממשלה הרלוונטיים זיהו נכון (מוכר, עניין הזיהוי; לא ככה? י.פ) את הבעיה ונתנו לה מענה בתקציב 2017-2018 (אז למה הוועדה הכריזה על כך כהמלצה שלה?) והשינוי הדרמטי של ועדת המנכ“לים היה הכנסת אמצעים חדשניים שיוסיפו על הכלים הקיימים — במקום מצלמות מהדור הישן תגבור של שומרי הדרך במקומות בהם המשטרה לא נמצאת כדי לייצר הרתעה רציפה’“.
“השינוי הדרמטי“? לנו זה נראה כמו טקסט בסטירה על עבודתן של ועדות ממשלתיות.
צילום: מנהל
