כחול לבן במוטוג'יפי - אוטו

כחול לבן במוטוג'יפי

סדרת העל של מירוצי האופנועים, מירוץ באיטליה והישראלי היחיד שהוא ספונסור בליגה הזו

טוסקנה מרהיבה בעונה הזו של השנה.
זה לא שבשאר הימים היא נראית רע, אבל התקופה הזו של סוף אביב עם חמישים גוונים של ירוק, של שדות וכרמים, גאיות וגבעות, מרחיבים את הלב. כמה שקט, איזו פסטורליות מופלאה.
ואז מגיעים ל"אוטודרומו די מוג'לו" – בסוף שבוע של מירוץ. יהיה קשה להסביר את זה למי שלא ראה, למי שלא חווה. מאה אלף איטלקים בדרגות גבוהות וגבוהות יותר של חמימות מוח, מגיעים לסופשבוע של מוטוג'יפי של איטליה.
סוף שבוע בטירוף שלהם
ענני עשן צהוב של אוהדי וולנטינו רוסי מכסים כל מטר פנוי, ריחות ברביקיו, צופרי אוויר, פיצוצי זיקוקים, רמקולים של די-ג'יאים מטעם עצמם, מסוק מטרטר באוויר ובעיקר – רעש מנועים בלתי פוסק. לא רק אלו של האופנועים המתחרים, אלא שאון שמייצרים האוהדים שמביאים מנועים קטנים של מסורים, של מכסחות דשא, של בטא 50 סמ"ק, לא משנה מה – העיקר שיהיה מנוע שעדיין עובד, שאליו מחברים מפלט מאולתר שיעצים את הסאונד. וטיפשי כל שזה נשמע – פשוט שמים גז. בלי תוחלת, בלי מטרה, רק רעעעעשש. וורום וורום עד שהמנוע יעלה באש או עד שהמפעיל יתחרש. או שניהם.
השמש שקעה מזמן, אחת עשרה בלילה אבל הקקופוניה בעיצומה. "במוג'לו, מיום חמישי בערב עד ראשון בצהריים לא ישנים" נהוג לומר כאן. רבבות בני אדם שנשארו בלילה על המדשאות שמהן יראו את המירוץ מחוללים רעש בלתי נפסק, שיכורים נטולי קסדה רוכבים על האופנוע שלהם, ואין אף שוטר שיאמר מה מותר ומה אסור, סוג של כאוס מסודר ונפלא. מרחוק זה נשמע כאילו מצלמים שם סרט מלחמה, פרק המשך של אפוקוליפסה עכשיו, או מקס הזועם 12.
באר שבע, מוג'לו
איתן בוטבול הוא בן גילי, גדל כמוני בבאר שבע, רכב כמוני על פנטיק חמישים (לא קבאלרו, אנדורו!) ותלה פוסטרים של אופנועים (ושל סמנתה פוקס) על הקירות. כבר יותר מעשר שנים הוא חי עם המשפחה שלו בלוס אנג'לס, יש לו חברת בנייה – והוא חולה מוטוג'יפי. בעונה שעברה בביקור בעוד מירוץ, במיזאנו, הצטרף לסיור של חברת "Pole position travel" שלוקחת בני תמותה רגילים להסתובב בין הפדוקים והבוקסים, בין המוסכים ומשאיות הלינה, כדי לראות מקרוב את הקרקס הנודד המטורף הזה.

איתן בוטבול
משהו תפס אותו בעמדה של קבוצת LCR. איתן שאל "מי הבוס?", ועם לא מעט חוצפה ישראלית אמר "אני איתן, עם מי צריך לדבר כאן לגבי חסות?" כמה דקות אחר כך הוא כבר ישב במשרדון של לוצ'יו סצ'ינלו, הבעלים של הקבוצה, שפתח בפניו את ספרי התקציב והציע לו להיות שותף. בוטבול משלם כמה עשרות אלפי דולרים בשנה על התענוג להיות הספונסר הישראלי הראשון והיחיד כנראה של קבוצת מרוצים במוטוג'יפי. "אבל מה יוצא לך מזה?" אני שואל שאלה ישראלית כל כך, הרי אפילו לוגו שלו לא נמצא על מדי הקבוצה. הוא מנסה לענות, אבל אף אחת מהתשובות לא ברורה לי.
בינתיים אני מגשים (עוד) חלום קטן ומסתובב עם איתן על הקטנוע הרשמי של הקבוצה בין המוסכים והעמדות. דוגמניות ונערות מטריה, המולת מוסיקה שבוקעת מביתני הקבוצות ושורה ארוכה של משאיות מבהיקות שבהן נחים הרוכבים בין חימום למירוץ.
רק ליד משאית אחת יש תור קבוע של מעריצים, משאית שגבוהה בקומה מכל האחרות כי מה ששייך לוולנטינו רוסי יותר גדול. המעריצים עומדים שם בתקווה שיצליחו לראות אותו לשבריר שנייה כשיעשה את הכמה-צעדים שלו למוסך, לאופנוע. כמעט כל הרוכבים נגישים למפגש ותמונה – אבל רוסי מתנהל כאן כמו רוק סטאר, ממעט להסתובב מחוץ ללשכתו המשאיתית, וכשהוא סופסוף עושה את זה תמיד תהיה סביבו תמיד פמליה גדולה ומגוננת. רוסי נראה מיוסר, הגיע לכאן פצוע, על זריקות משככי כאבים, מה שלא יפריע לו להתחרות ולסיים רביעי.
אנשים מסוג אחר
איזה ג'וב יש לאנשים האלו? ממה הם עשויים? הם טסים ביותר מ-350 קמ"ש (שזה 150 קמ"ש יותר מ-200, כן?) ותוך שהם שולטים במפלצת שתחתם הם צריכים להצליח להבין את המסרים שמונפים לעברם בשלטים בישורת, צריכים לשים לב למתחרה שנושף מאחור, לדעת איפה שבריר אלפית השניה הנכון שבו צריך לבלום. לעשות את כל אלה ועוד – עשרות הקפות בזו אחר זו, במשך כמעט שעה. הם אנשים שחיים מהירות בצורה אחרת. המוח שלהם בנוי אחרת. לעיתים נדמה שהם מפורקים ומורכבים מחדש, שהם חסרי פחד, חסרי חוש כאב.
בבוקס, במוסך, צופה במירוץ עם המכונאים, הבעלים ועם איתן. קראצ'לו, הרוכב של הקבוצה, עבר סופשבוע לא פשוט, התרסק, אבל עכשיו הולך לו לא רע. הוא כבר הגיע להקפה אחרונה, המתח גדול מאוד, הנה הוא עומד לקושש כמה נקודות, אבל אז משום מקום, רגע לפני הסיום מגיעה התרסקות. אפשר ממש להרגיש את הכאב והתסכול בין חברי הקבוצה – קללות באיטלקית ואפילו דמעות.
אבל דווקא ברגע הקשה הזה פתאום מתבהרת התשובה, וכבר לא צריך לשאול את איתן "מה יוצא לו מזה". הרי מה אנשים אמידים ממנו עושים עם כספם? קונים עוד חברת בנייה? מזמינים שני סטייקים במסעדה? איתן לעומתם, הילד עם הפנטיק מבאר-שבע, קנה לעצמו חלק במופע עוצר נשימה שנודד ברחבי העולם, והוא אחד מהם. אפשר לקנא בו.

הסדרה. MotoGP
מוטוג'יפי היא המקבילה הדו-גלגלית לפורמולה 1, תחרות האופנועים המפורסמת והיוקרתית בעולם. לפי גוגל טרנדס, מוטוג'יפי שני בפופולריות רק לפורמולה 1. האופנועים הלוקחים חלק בסדרה הם קדמת הטכנולגיה ונוצרו רק כדי לנצח במירוצים אלה: 1000 סמ"ק, 4 צילינדרים, כ-280 כ"ס – על 156 ק"ג רטובים, ומהירות מרבית של מעל 350 קמ"ש.
בכל עונה מתקיימים 18 מירוצים ב-15 מדינות ברחבי העולם, ואליהם מגיעים כ-2.7 מיליון איש במצטבר. בנוסף, משודרים המירוצים ב-207 מדינות, ובכל אחד מהם צופים כ-100 מיליון איש. כיום כולל הסבב 21 מתחרים ב-11 קבוצות ו-6 יצרנים. לכל רוכב מותר להשתמש במשך העונה בשני אופנועים ובחמישה מנועים.
לכל אירוע מגיעים בממוצע 600 עיתונאים מ-54 מדינות. במשאלי דעת קהל נמצא כי 60% מהרוכבים אמרו שקנו מוצר בהשראת המירוצים – מאופנוע ועד כוס למשרד.

הרוכב. קאל קרצ'לו, מספר 35
אני יושב מול רוכב מוטוג'יפי כמו קאל קראצ'לנו, שאנשיו מקצים רבע שעה לשאלות. סביבו עוד ארבעה עיתונאים שתוהים על הבחירה בצמיג רך במקום מדיום-רך ועל עובי הפיסטון, בשעה שאני הבאתי שאלות מהבית של "כמה זה מפחיד" ו"מה עושים עם הנפש הפצועה אחרי שמתרסקים". אין מצב שאני מביך את עצמי בשאלות כאלו לפני העיתונאים הבריטים והאיטלקים.
כשמסיבת העיתונאים מסתיימת מקצים לעיתונאי מהלבנט עוד כמה דקות, לבד, כדי שיוכל לשאול שאלות טיפשיות שאף אחד לא שואל. קאל בן 31, בן לאב שהיה רוכב מירוצים בעצמו שקרא לו על שם הרוכב האמריקני Cal Rayborn. הוא בכלל רצה כדורגל, נפצע ונאלץ לעבור לאופנועים, שם הרי לא נפצעים בכלל.
בתואר הראשון שלו זכה באליפות בריטניה לנוער בגיל 14. הוא התחרה בסופרספורט, בסופרבייק סיים חמישי ומ-2011 הוא במוטוג'יפי, עם 2 ניצחונות שהגיעו דווקא במדי LCR. הוא מרוויח בערך 800,000 אירו לעונה, לא כולל פרסומות שהוא עושה, גר במקום שמזוהה עם מירוצים משוגעים במיוחד לאופנועים, האי מאן, ואישתו מלווה אותו עכשיו יחד עם התינוקת שנולדה להם לא מזמן. הוא מקפיד להתראיין כאן כשמאחוריו פלקט עם פרסומות, אבל ממש מתחת לשמות המותגים הגבריים יש "אוניברסיטה" צבעונית של התינוקת.
אחר כך מגרילים עבורו מתוך קופסא שאלות מהקהל שזכה להיות בבוקס. מישהו שואל מה הוא אוכל לפני מירוץ. פסטה עגבניות, שעתיים לפני. או משהו עם נוטלה. מה צבע התחתונים שלו משתעשע מישהו אחר– וקרצ'לו, בריטי או לא, עונה בלי בדל חיוך שזו שאלה טיפשית כי אין לו בכלל תחתונים. והשואל מוזמן לבוא לבדוק.
"אנשים חושבים שאנחנו הרוכבים חייזרים. אני חושב שאנחנו פשוט טובים במשהו הספציפי הזה. "אתה" הוא פונה אלי, "לא תוכל לרכוב מוטוג'יפי, אבל אני מאידך לא אדע לעשות את העבודה שלך. אני לא חושב שאני מבורך אבל בהחלט זכיתי למה שאני חושב שהוא העבודה הטובה בעולם.

קאל קרצ'לו ודני קושמרו
"אני כבר לא צעיר למקצוע הזה, אבל לא הגבלתי את עצמי עד איזה גיל לרכוב, משום שאם הייתי עושה את זה, באופן אוטומטי הייתי רוכב פחות טוב. כשאצטרך לפרוש, אפרוש".
אני תוהה: "מה קורה אחרי שמתרסקים ב-300 קמ"ש, ומאיפה האומץ לנגב את האבק ולחזור למסלול?
"אחרי התרסקות יותר חשוב לי להוכיח לעצמי, אני יותר נחוש, אפילו עצבני, יותר חד ומהיר".
"עד כמה הילדה שנולדה לך לאחרונה שינתה משהו בסיכונים שאתה לוקח?".
"היא גרמה לי לרכוב יותר חזק, בשבילי ובשבילה. אני לא יודע אם ארצה שהיא תהיה רוכבת מירוצים, אבל בדבר אחד אני בטוח. אני לא רוצה שיהיה לה חבר שהוא רייסר".

הקבוצה והבעלים. לוצ'יו סצ'ינלו, LCR
בבוקס של הקבוצה אווירה משפחתית, למרות המתח של תחרות האווירה סביב שמחה, סוג של מסיבה איטלקית בלתי נגמרת עם אוכל ואלכוהול, וכשבסוף מודים לאנשי הצוות את מרב מחיאות הכפיים מקבלים אנשי המטבח.
באמצע כל הבלגן מתיישב לוצ'יו ס'צינלי למספר דקות שיחה. "ב-1986 הייתי בפעם הראשונה על מסלול מירוצים, במיזאנו. הייתי בן שש עשרה, מאז לא עזבתי." הוא התחרה במוטוג'יפי בעידן ה-125 שתי פעימות עד שהבין שהוא "לא מספיק כשרוני" ושאלוף לא יצא ממנו, ואז החליט להקים קבוצה משלו. בקבוצת LCR הנקראת על שמו – Lucio Cecchinello Racing – 37 עובדים, הטלפון כל הזמן מצלצל, פגישות עם ספונסרים, עם רוכבים, עם הונדה, נסיעות מסביב לעולם, עבודה שלא מפסיקה אף פעם. הקבוצה היא המשפחה שלו.
כבר 21 שנים קיימת קבוצה LCR, והתחרו בה קייסי סטונר, אלוף העולם לשעבר, וראנדי דה פונייה, כשהמטרה הכמעט בלתי אפשרית היא לנסות לאתגר את הגדולים, את העשירים.
עדיין בלי אליפות אבל עם 24 נצחונות ו-78 פודיומים והוא מקווה להיות מתישהו בחמישיה הראשונה. סצ'ינלי אוהב את האדרנלין, את הרעש, את הסכנה, את העובדה שהוא חלק מהדבר שהמטרה שלו היא הכי מהר שאפשר על שני גלגלים; "אני חי טוב אבל עשיר לא אהיה מזה".
התקציב של קבוצת מירוצים רשמית וגדולה כמו דוקאטי למשל הוא כ-20 מיליון אירו כש-12 מיליון אירו, כ-60%, יבואו ממלבורו למרות ששם החברה לא רשום בשום מקום. מהנדסי תודעה יצליחו להכניס לכם את הפרסומת לסיגריה רק לפי הצבע הלבן-אדום של הקבוצה.
תקציב קבוצה פרטית וקטנה כמו LCR עם רוכב אחד ואופנוע אחד הוא כ-7-8 מיליון אירו לעונה. האופנוע שייך להונדה והקבוצה משלמת לה כ-2.8 מיליון אירו לשנה, האופנוע המושכר היקר בעולם. הבלמים מגיעים בחינם תמורת חסות מברמבו, הצמיגים ממישליין, והמתלים של אהלינס. ריסוק של האופנוע עלול לעלות עד 350,000 אירו; שברת שילמת, וזה מירוץ, וזה קורה. בעונה מותר לקבוצה להשתמש בשבעה מנועים ושתי שלדות. וזהו.
למעשה, מי שמרוויח את הכסף הגדול, הוא הספורטאי עצמו. כמו בכדורגל, בעלי הקבוצה לא באמת עושים כסף, והמטרה שלהם לא לסיים עונה בגירעון של 300,000 אירו, כמו שקרה להם בשנה שעברה.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות