כשאתה צעיר, הכל נראה לך הגיוני. זה ידוע שבגילאי הטיפש־עשרה ועד לאמצע שנות העשרים של חייך, אספקת החמצן לראש לא במיטבה, ולעיתים נתקלת בקשיים. אלה גורמים לך לחשוב על רעיונות טיפשיים, ורחמנא ליצלן, לא פעם גם ליישמם. לרוב אלו סיפורים שאסור לספר, כאלה שרצוי שייגנזו בכספת עם שלושה מנעולים. לעיתים אותו מחסור בחמצן מוצא ביטוי גם לקראת גיל ארבעים לחייך, ואז משום מה, אתה מוציא מהאוב חלק מאותם סיפורים ומשחרר אותם לעולם. לא תאמינו, אני לקראת גיל ארבעים.
 
לאילת, בדחיפה
לפני יותר מדי זמן, החלטנו אני ואורן, חבר קרוב, לרדת אל עיר הקיט הדרומית, אילת. זו לא נראתה בעיה מסובכת, מכיוון שהייתה לי מכונית. אלא שהמצבר שלה קרס יום קודם ואני התעצלתי לרכוש אחד חדש. אנחנו לא עצלנים, נדחף־נקפוץ פנימה, נשלב הילוך ונזרוק את המצמד. לא סיפור, עשינו את זה מיליון פעמים או לפחות עשרות.
 
הלילה הגיע, אספתי את אורן וירדנו דרומה עם עצירה במרכז לאיסוף צמד עלמות חן. הגענו אליהן, והן — כמו הרוב המוחלט של בנות המין היפה — לא היו מוכנות. דממתי את המנוע. עלינו אליהן וניסינו לזרז אותן. אתם יודעים, מאותם ניסיונות שכנוע שנידונו להיכשל. בכל מקרה, הן נכנסו לאוטו, אני ואורן אמרנו להן שתכף נצטרף אליהן. אורן דוחף מתא המטען, אני מהקורה הקדמית והופ — אני קופץ פנימה, משלב הילוך, זורק את הקלאץ', הסיטרואן מניעה בקלות, משלב להילוך אחורי וחוזר לאסוף את אורן.
 
אורן מסביר לאורחות ההמומות שלנו, שזה זמני ובאילת כבר נקנה מצבר חדש. עצירה בצומת ראם למטרת משקה קר. מראש כבר החנינו עם חזית המכונית החוצה, במקום פנוי ובירידה קלילה. הם שתו קפה, אני העדפתי שוקו. דיברנו, צחקנו וטוב, צריך כבר לזוז. הבנות נכנסו פנימה, אנחנו דחפנו והופ — אני כבר בפנים והסיטרואן גיבורה.

1613157

 
העצירה הבאה הייתה באזור צומת עוזה (אין קשר לפרפר נחמד), הבנות יצאו, הבנות חזרו, שוב דחפנו ושוב קפצנו פנימה, והן כבר צחקו מהעניין. ועוד עצירה קצת אחרי צומת הערבה. והנה פונדק כושי וכולם רוצים לראות נחש עם שני ראשים. דוחפים, קופצים פנימה, רק כדי שעשרות בודדות של קילומטרים לאחר מכן נעצור לשוקו בקיבוץ יטבתה. הפעם גם הבנות דחפו וכולנו קפצנו פנימה בתיאום מושלם. בכל מקרה, הגענו אילתה. ואז, בביקורת בכניסה, ביקשו שנעצור...
 
מירושלים לחדרה, עם חבל ביד
לרועי הייתה אוטוביאנקי Y10, ובאחד מימי השישי נסענו, אני, הוא וחבר בשם אורן — לא ההוא מהסיפור הקודם — לביקור בעיר שאוחדה לה יחדיו. מטרת הביקור הייתה בדיקת רכב עבור אורן. הרכב לא היה סתם אחד כי אם לנצ'יה תמא. אגב, כשאני חושב על זה, גם לאורן מהסיפור הקודם הייתה לנצ'יה תמא. מוזר.
 
בכל מקרה, בעליות לירושלים התחלנו לאבד קצב ורועי, ברוגע אופייני, שאל אותי כמה אכלתי בבוקר. עצרנו בתחנת הדלק וניסינו לפענח את התקלה. רועי, שהוא איש טכני מוכשר (היום אגב, הוא משמש כרכז תמיכה טכנית אצל היבואנית קרסו) עלה על הבעיה — דוושת התאוצה התעקמה. אנחנו, מפאת הזמן — בכל זאת יום שישי, מחליטים לנטוש זמנית את הביאנקי ולהמשיך במסענו הקדוש; נבדוק את הלנצ'יה ולאחר מכן נחפש דוושת גז בפירוקיות שבעיר.
 
שורה התחתונה זמנית: אורן קנה את הלנצ'יה ואנחנו עברנו פירוקיה־פירוקיה רק בשביל להתאכזב. אין דוושה ואין נעליים.

1613156

 
אנחנו נוסעים ככה לחדרה. אני ורועי בביאנקי ואורן בספינת הדגל האיטלקית. זמן קצר לאחר היציאה לדרך והדוושה מרימה ידיים ונשברת. אדם נורמלי יזמין גרר. אדם נורמלי לא גר בחדרה. אנחנו מוצאים חבל וקושרים אל קפיץ הקרבורטור, החבל עובר אחר כבוד דרך מכסה המנוע אל חלון הנהג היישר אל ידו של רועי. אני מאותו הרגע תפקדתי כתיבה חצי אוטומטית. רועי לחץ את דוושת המצמד ואני העברתי הילוכים. הסנכרון אגב, עבד יופי. אנחנו צוחקים לנו ומפה לשם גם עוקפים מכוניות. כיף חיים.
 
היו אלו שעות צהריים. ואני עייף בצהריים. נרדמתי. רועי, שעד עכשיו התמודד בגבורה עם ההיגוי, המצמד ודוושת הגז הידנית, נאלץ גם להעביר הילוכים בעצמו. בכל מקרה, לחדרה הגענו בשלום. בערך. לרועי נתפס שריר היד. בכל זאת, למתוח עם היד את הקפיץ בקרבורטור שעתיים ברציפות...
 
ohad@auto.co.il