גיליון 400 של אוטו. אין לי מושג מה זה אומר לכל אחד ואחת מכם שפותחים ממש ברגע זה את העיתון, אבל אני לא מסוגל לתפוש את המספר הזה. 400 חודשים רצופים — מאז חודש פברואר, שנת 1986 — של מבחני דרכים, ליקוט חדשות, כתיבה, צילום, עריכה, עיצוב, הגהות, הדפסה, כריכה, הפצה...
 
אני מניח שחלק לא מבוטל מהקוראים טרם נולד כשקיימנו את ישיבת ההקמה של עיתון הרכב החדש. מנגד, חלק מאלה שקראו את גיליון מספר 1, כבר לא בין החיים. בכל זאת, עברו מאז למעלה משלושים ושלוש שנים.
 
ואני, שהייתי שם מאז היום הראשון ועד היום הזה, מה אני זוכר מאז, מה הן החוויות שלעולם לא תישכחנה, אלו מהן הייתי מעדיף שלא לזכור?

1618750

 
ראשונים אזכור את אלו שאינם. אברהם פורת וטל שביט היו שם כבר בהתחלה. שניהם גדולים מהחיים, מקצוענים ודעתנים חסרי פשרות, שניהם אבירים מכובדים במסדר שוחרי האדרנלין. כל אחד מהם, בדרכו המיוחדת, היה מאשפי השפה העברית, שפה בה כתבו בכישרון שלא פגשתי כמותו עד היום.
 
שניהם עזבו אותנו בסערה, כשהם עושים את הדברים אותם הכי אהבו לעשות. פורת נהרג בתאונת מסוק כאשר היה עמוק במושא תשוקתו האחרונה, הטייס. טל שביט נהרג בתאונת אופנוע, תשוקתו מאז ומתמיד, תחום בו היה הגורו הבלתי־מעורער של רוכבי האופנועים בישראל. את שניהם אהבתי, ממש אהבתי. ולשילוב הזה — מקצוענות חסרת־פשרות, תשוקה בלתי־מרוסנת, כתיבה מדויקת־מרתקת — לא מצאתי תחליף.

1618754
טל שביט ואברהם פורת ז"ל
 
על אלו שנותרו בינינו אני בוחר שלא לכתוב. הם רבים מדי ולא אוכל להזכיר כאן את כולם, את תרומתם, וכך אמצא את עצמי מול חברים שנעלבו, לא ככה? עדיף לי לכן שלא להתייחס רק לחלקם, אבל לציין את כל אלה שתרמו להוציא לאור 399 גיליונות ועוד אחד, בנוסף לקטלוגים ולמדריכים, ולאתר הפופולרי שלנו, ולתוכניות הטלוויזיה ולדפים החברתיים שלנו, ולעבודה החשובה מאוד שנעשית מאחורי הקלעים — ניהול, שיווק, מכירות, ייעוץ, מזכירות, טיפול במנויים, טיפול טכנולוגי דיגיטלי. כולם תרמו, מי יותר, מי פחות, ואני מודה לכולם.
 
ואם לא על אנשים, ברור שאדבר על מכוניות. השאלה היא "על מי מהן אהבתי לנהוג?" — והתשובה היא: "על כל כך הרבה מהן". כך שממש כמו האנשים, לא אוכל להזכיר את כולן, רק שכאן אין חשש שמי מהן תיעלב.

ובכל זאת, איך אבחר את מי להזכיר ואת מי לא? הרי לא אתחיל לעלעל עכשיו ב־399 גיליונות ו"אדוג" מהן מכוניות נבחרות. האם לכתוב רק על המכוניות שהיו בבעלותי בתקופה הזו, או את אלו שפשוט צצות לי בראש ברגע הזה? הבעיה בשיטה הזו שהיא לא משקפת דבר, מלבד העובדה שאלו המכוניות שצצו בראשי ברגע זה. יתכן וברגע נתון אחר — היו צצות מכוניות שונות לגמרי. טוב, די עם פלסף, זה מה שאעשה ואתה תהיו אלו שתשפטו אם זה יצא מעניין, ומשקף את התקופה הארוכה — או שלא.
 
1618752


ראשונה אזכיר את פיג'ו GTI 205. איזו כיף של מכונית היא הייתה — 1600 סמ"ק, 115 כ"ס, תיבה ידנית 5 הילוכים, משקל נמוך, ממדים קטנים — בגלל שהיה לה המון אופי. נדמה לי שזו הייתה המכונית האחרונה בבעלותי שהייתה עם הגה ללא תגבור. זו הייתה המכונית הראשונה שרכשתי אחרי הקמת אוטו, והיא מסמלת עבורי את התקופה הקסומה ההיא, בה 115 סוסים הספיקו למכונית שהתנהגותה ונוחותה סיפקו לי המון קילומטרים של כיף.

אבל הדור הזה נמוג כשהופיעה לנצ'יה אינטגרלה, גרסת כביש למכונית ראלי אגדית. מעטים וטובים היו הקילומטרים שלי איתה, והיא חרוטה היטב בזיכרוני.
 
ממנה אקפוץ למכונית האחרונה בה נהגתי, אודי e-טרון. עבורי היא מסמלת את המהפכה המתקדמת אלינו במהירות החשמל. היא לא החשמלית הראשונה בה נהגתי, וגם לא האחרונה. אני לא יודע מי תהיה המכונית שתהיה ראשונה להימכר במסה קריטית, זו שתכריע את הקרב ותכריח את המדינה להאיץ הקמה של תשתיות להטענה מהירה. אני מניח שזו לא תהיה האודי, כי בכל זאת זה מותג יוקרה הנמצא "בצד של הביוקר".

1617152

 
יתכן שהחשמלית הזו תהיה קיה נירו, עליו כבר נהגתי וממנו התרשמתי ביותר, או אולי בכלל מותג סיני לא מוכר שיכבוש את העולם כפי שסובארו ליאונה כבשה בזמנה את ישראל. אולם תמיד אזכור שאת המהפכה הרגשתי דווקא ליד ההגה של האודי, זו שבזמנו הביאה לנו את מהפכת הקוואטרו. מכירים את שיטת "חבר מביא חבר"? אז כנראה שהיא עובדת גם בזיכרון שלי, כי e-טרון הזכירה לי לרגע את הקווטארו ההיא וזו דווקא הזכירה את A8 החדשה; נהגתי בה לפני קצת יותר משנה, והיא הפכה לי את הראש ככל שזה נוגע לאודי. אף פעם לא הסתרתי את התרשמותי מאיכות המכוניות שלה, אבל גם לא את העובדה שלא אהבתי אותן. לא אנסה אפילו להסביר למה; ניסיתי בעבר ולא הצלחתי, כך שנראה של אצליח גם עכשיו. ובכל זאת: משהו בצורה בה אודי נענתה לפקודות ההגה שבידי, לא הסתדר לי, אפילו לא במכונית מדהימה כמו R8. דווקא A8, ספינת הדגל החדשה שלהם, על שלל שכלוליה, מערכת ההנעה המצוינת וההיגוי האחורי, חיברו אותי למכונית ואותה אלי — למרות שאני ממש לא אוהב מכוניות כל כך גדולות. לך תבין את עצמך.
 
"פרומצ'נקו, מתי לא אהבת מכונית של ב.מ.וו?", שאל אותי הלל פוסק (שערך בעבר את אוטו, ולאחריו השתנמך לעריכת מדור הרכב ב־ynet), כאשר התיישב לידי ב־X6 M דקות מספר אחרי שהשלמתי את הקפותיי על המסלול באוסטין, טקסס. ניסיתי להסביר לו עד כמה אהבתי את התנהגותה של הבהמה הגדולה הזו על המסלול, והוא, שהסכים לעובדות, הוסיף חוות דעת כללית למקרה הפרטי. עד כמה שצדק נוכחתי כשהשתתפתי בהשקה של M5 הנוכחית במסלול אסטוריל בפורטוגל. אם מרכב הפנאי התלהבתי, הבעיה הגדולה שהייתה לי עם מכונית הסלון הזו הייתה להחליט אם היא טובה יותר על המסלול או בכל זאת בכביש. החלטתי שכנראה בכביש.

1618751

 
אמשיך במכוניות אותן ממש לא אהבתי. כן, גם זיכרונות כאלו צצים בראשי. במקום הראשון, וללא עוררין, מתייצבת אלפא 33, שאני כבר לא ממש זוכר את כל הסיבות ששנאתי אותה, אבל גם לא אוכל לשכוח את העובדה שבעיקול חד בעליות לערד, היא רכנה כל־כך על מתליה העלובים עד שהגלגל הקדמי התחכך בגוף המכונית... עוד לא אהבתי את סמארט; לא הבנתי למה התקינו לקטנטנה הזו, שיש לה שני מושבים בלבד, תיבה אוטומטית חד־מצמדית שטלטלה אותה (ואותי) בכל העברת הילוך. מי שאכזבה אותי קשות הייתה מכונית שמנהל השיווק שלה בישראל עשה לה "בילד אפ" מוצלח ביותר וכולם חיכו לה בקוצר רוח; אבל כאשר שברולט קרוז הגיעה לארץ, התברר שהתאוצה שלה אינה בנמצא; כנראה שהייתה זו התיבה המאוד עצלה שלה שקברה את הסוסים יחד עם המכונית.
 
האכזבה מהקרוז מעלה במוחי אכזבה נוספת, כזו שלא העזתי אפילו להעלות בכתב. מי היה לוקח אותי ברצינות אם הייתי כותב מייד אחרי שנהגתי בה, ש... בוגאטי ויירון אכזבה אותי; אבל מסיבות אחרות. היא פשוט הייתה מכונית טובה מדי — האיצה כמו טיל, עצרה תוך עקירת סתימות מהשיניים, המכונית המהירה ביותר בה נהגתי — אבל... לא הרגשתי מעורב בנהיגתה. מעניין מה ניצן רז ואליק פרומצ'נקו יאמרו על שירון, המחליפה שלה. כן, הם נהגו בה (כתבה באוטו 401).
 
אסיים כאן, לא כי נגמרו לי הזיכרונות אלא להיפך, גל נוסף של מכוניות מצטבר במוחי ואין לי די מקום בטור הזה עבורן. אולי בטור הבא, לא מבטיח. אה כן, לא אמרתי מילה אחת על פורשה וסיבותיי עמי, יום אחד אתרצה ואכתוב על כך. 
 
danny@auto.co.il 

1618753