מתישהו, בשנות השישים, האמריקאים גילו את השטח. לא שלא היו כלים קודם. וויליס, זו שייצרה את הג'יפ ההוא, הציגה באמצע שנות הארבעים גרסה אזרחית, הוסיפה טנדר, חנכה את הבסיס לרכב הפנאי/שטח, אפילו יצרה גרסה פתוחה ייחודית.
לא ממש תפס. גם לא בעשור שלאחר מכן.
מורשת (א')
הסיקסטיז, אתם יודעים, היה כבר עשור אחר, טיולים בטבע היו חלק מהתרבות שנוצרה אז, וסרטים על ספארי רק הוסיפו. אל שניים־שלושה כלים מגושמים עם הנעה כפולה הצטרפו כאלה שנועדו ממש לנוע בשטח, גם שטח טכני, ואפשרו להעמיק בו עד הסוף, גם לאפשר חציית מדינות בארה"ב בלי אספלט.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
לדגמים כמו אינטרנשיונל הארווסטר סקאוט (1961), ג'יפ וואגוניר (1964), טויוטה לנד קרוזר J50 (1967), שברולט בלייזר (1969) שהוצגו באותו עשור, הצטרף ב־1966 ברונקו של פורד. פורד, שהייתה חלק מפרויקט ג'יפ ההוא (ונחזור אליו עוד הרבה), ייצרה במלחמה 280,000 יחידות במבנה המוכר שנקראו GPW; וויליס ייצרה 360,000 יחידות של MB.
שם הדגם, כמו להיט אחר של פורד מאז, מקורו בסוס – אבל לא בגזע כמו מוסנטג, למשל. ברונקו היא מילה באנגלית המציינת 'סוס קשוח', ומקורה במילה הספרדית Broncos שפירושה קשוח, מחוספס. וכדי לסגור מעל: האיש שהוביל את הפרויקט, דונלד פריי, הוא זה שהיה, יחד עם לי יאקוקה, אחראי למוסטנג.
דגם זה שילב את המקור של ג'יפ, עם מבנה של שתי דלתות, גם ללא גג, ומבנה של רכב שטח מהסוג המזמין יותר בזכות מרכב קשיח, וכמובן הייתה לו גרסת טנדר. היו לו כמובן יכולות שטח מעמיקות, היה זול לייצור, לקנייה, לאחזקה.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
בשנות התשעים, החל העניין בדגמי שטח ייעודיים לרדת, מה שהביא לתרגום ההופעה שלהם לרכבי פנאי. ג'יפ המשיכה לייצר רנגלר (מ־1986) שירש את דגמי CJ, אבל עם השנים כלים כאלה וגם קרביים פחות התפוגגו – ולא חזרו. ברונקו מצדו יוצר עד 1996, היו לו עד אז חמישה דורות, במהלכם הלך וגדל, ונמכרו ממנו 1.3 מיליון יחידות.
מורשת (ב')
ב־2016 הוכרז כי פורד צפויה להציג רכב שטח חדש – גם כדי למקסם יעילות של מפעל ייצור שלה – וב־2017 הצהירה על דגם חדש שיוצג ב־2021. כל המרכיבים – מרכב מתפרק עם שתיים וארבע דלתות; מפרט שטח מלא, גרסאות שרואות בעיניים רק סלעים – הכריזו כי ברונקו דור 6 מכוון היישר ורק לדגם אחד: ג'יפ רנגלר. הדגם הוצג כקונספט R ב־2019 בהשראת דגמי באחה, וב־2020 הוכרז על דגם לייצור שהושק השנה הזאת; על הבסיס ועל המפרט, ראו תיבה.
רטרו, מהדורת 2021
העיצוב כולו רטרו, עם מוטיב מזוות, המשך ישיר אם לא העתק מודרני לברונקו ההוא. והוא פשוט יפהפה. החל מהחזית ועד ליחידות התאורה האחוריות. הכל מקרין גבריות מסוג של פעם, עם כמה נגיעות של עכשיו; הסתכלו על יחידות האחיזה שבקצות מכסה המנוע – אלה ידיות קשירה למה שניצוד; כל כך אמריקאי מסוג מסוים.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
עיצוב סביבת הנהג מזוות לא פחות – משטח עילי אופקי, מבנה אנכי מול הנהג. הדשבורד בשני צבעים והחומרים לרוב נוקשים, אך נעימים למגע. במעט המקומות בהם מניחים את המרפק או נוגעים באצבעות, פוגשים בחומרים רכים, בשאר הם קשים אבל איכותיים. בתחתית תאי האחסון יש ציפוי גומי נעים וחלק.
התצוגה בלוח המחוונים צבעונית ומשלבת מידע מקובל (מהירות, סל"ד) עם כזה הרלוונטי לשטח – זוויות שיפועי עלייה, מורד, צד; הנעה פעילה (אחורית, כפולה) – או לניטור העניינים: חום שמן מנוע, מצב הסוללה, לחץ אוויר בצמיגים, גדישה.
מסך המולטימדיה גדול וצבעוני, איכותי מאוד, ממוקם נמוך יחסית ומשתלב נהדר בדשבורד. בורר ההילוכים במבנה מוכר, פשוט ונוח. בורר מצבי ההנעה/תנועה משלב לחצנים בתוך חוגה; הראשונים לבחירת סוג ההנעה (אחורית, כפולה מהירה, כפולה לשטח; כפולה אוטומטית); החוגה סביב לבחירת מתאר השטח בו נמצאים: חול, בוץ, סלעים, שבילים וכיו"ב.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
תנוחת הנהיגה גבוהה והראות החוצה טובה, אמנם הדשבורד גבוה, אך קו המותניים נמוך. מראות הצד מרובעות, כיאה לעיצוב ולאופי – אם־כי קטנות במעט, כיאה למקור האמריקאי. בסיס המושב רך, משענת הגב נוחה מאוד וכוללת תמיכה ראויה לגב התחתון. כורסה קטנה.
אני מתחיל את דרכי בברונקו הקצר ואני מתאהב. העיצוב, הנינוחות וגם התאוצה הראויה שמוציאה ממני חיוך קל.
רעשי רוח וחלונות שחורים
מתחילים להתגלגל אל היעד – דיונות – ואני בגרסה הקצרה, עם צמיגי "32. הדרך ארוכה, ובכביש הבין־עירוני הסלול היטב שפע מצלמות מהירות. לשני הברונקואים יחידת כוח זהה – בנזין כפול־מגדשים 2.7 ליטר V6, המפיק 330 כ"ס ו־57.4 קג"מ; תיבה אוטומטית 10 הילוכים, והתנועה במתאר זה בהנעה אחורית.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
אי־אפשר להתייחס לנוחות הנסיעה; הכבישים בדובאי סלולים מעולה, ומבעוד מועד הורדנו את לחץ האוויר בצמיגים לקראת הדיונות. בכל אופן, יש הרבה רחשי רוח כאשר אין רוח; כאמור, הגג פריק (כן, כמו ברנגלר) וחודרים דרכו לא מעט רעשי רוח. החבר'ה בפורד אמרו שאלה כלים מסדרה ראשונה, ואלה שיסופקו סובלים פחות מרעשי רוח. אני מקווה שעידנו גם את תיבת ההילוכים; לעיתים הורדות ההילוכים היו מעט אגרסיביות, אפילו המעבר מ־P ל־D הורגש.
הדרך אל הדיונות שלנו עוברת בין קילומטרים רבים של דיונות, אבל ממש ממש רבים. אני לא יודע למה, אבל המרחבים העצומים עושים לי טוב, ובין התבוננות כזאת לאחרת אני שם לב שברוב המכריע של המכוניות של המקומיים, חלונות שחורים, כדי כך שלא רואים מי נוהג. ואז אני נזכר שבקיץ יש כאן כחמישים(!) מעלות, כך שזה ממש מתבקש.
צילום: פורד
על כיתוב ועל ניקוד
בשיוט ב־100 קמ"ש הברונקו נח על כ־1800 סל"ד, אבל קשה ללמוד הרבה מעבר, מכיוון שכאמור לחץ האוויר הורד, ולא שהוא נמוך – מדובר ב־30 Psi – אבל אלה הותאמו לחול שם, העשוי גרגרים גדולים; בחול שבחופי הארץ גרגרים קטנים יותר.
הגענו לדיונות, עוצרים, מעבירים לניוטרל, מעבירים באמצעות הלחצנים מהנעה אחורית לכפולה מהירה, ממצב 'כביש' למצב 'באחה' באמצעות החוגה; בלוח המחוונים מצוין אז כי השילוב מיועד לנסיעת שטח בלבד.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
יותר בדואי מאירופאי
תמיד אהבתי דיונות. אפילו בתקופה הקצרה שהיה לי סמוראי, רק שם באמת נהניתי אתו, ומשהו בתחושת הציפה מאוד כיפי. רק שכאן, בנוסף, מופיע ממש ליד, חמישה מטרים בלבד, עדר גמלים. וזה היה ממש מרגש. גיליתי גם כי בדיונות של דובאי נהניתי מהנהיגה יותר מאשר בשלג של לפלנד. כנראה שאני יותר בדואי מאירופאי.
הנסיעה אגב, נינוחה וקלילה והמתלים עושים את עבודתם בצורה נאותה. לאט־לאט אני מגביר קצב, צובר ביטחון בעצמי ובמכונה והקצב הופך מהיר יותר, מהיר לכשעצמו – וזה נראה היטב כאשר רואים את מבטי הצלמים שאתנו. בשלב מסוים סטיתי מהתוואי בו נאמר שאנחנו צריכים לנהוג, כי אני סקרן ועוד כמה דברים – ואז שקעתי עם כל ארבעת הגלגלים. תראו, יש מוניטין שצריך לתחזק.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
ואז אני עולה על הכלי הגדול יותר – גם כי הוא גדול יותר (4 דלתות, ממדים), גם כי יש לו צמיגי "35 ייעודיים לשטח. עודף המשקל מורגש, הצמיגים היותר אגרסיביים זורמים פחות, ושינויי הכיוון עם בסיס הגלגלים הארוך פחות מיידיים. יש כאלה שיכתבו שהם פחות מהנים.
יוצאים מהדיונות, חוזרים להנעה אחורית ובניווט שמים את היעד של ארוחת הצהריים שנמצאת באמירות אחרת. בברונקו המגודל (עם הצמיגים ההם) יותר רעשי צמיגים (שטח מלא, רחבים יותר) ויותר רעשי מנוע (מתאמץ יותר להזיז אותם) אבל עדיין נינוח יחסית. בסיס הגלגלים הארוך מפצה על נוקשות הצמיגים ועל כיול המתלים.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
החסרונות הופכים ליתרון
שעתיים מאוחר יותר, אנחנו באמירות אחרת – שלישית או רביעית מתוך חמש שנגיע אליהן היום – בדרך לקטע טכני. השבילים נוקשים והאדמה קשה, גם המון גלים קטנים בקרקע וכל אלה לא עושים טוב לברונקו המגודל והמוקשח בגרסה זו. תוואי השביל לא באמת אתגר את המכונה הזאת. וכל כך יפה כאן.
בשטח הסלעי, הטכני, כל חסרונות הרכב המוגבה הופכים ליתרונות. היכולת שלו מרשימה מאוד והוא מטפל בשטח הזה בקלילות, כמעט בזלזול. כל שצריך לעשות זה רק לנעול דיפרנציאלים ולהמשיך; יכולת כזאת יש בשתי הגרסאות היותר קרביות.
אני רושם לעצמי עוד מספר תובנות שלא אשכח: אני לא אוהב את נשיכת הבלם, לא מספיק עוצמתית בשביל משקל הכלי; לברונקו יש זוויות גלגול, לא רציני אבל יש; אני מאוהב באפשרות ל"סיבוב על המקום", אז נועלים גלגל אחורי־פנימי עם מתג לרדיוס ממש קטן.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
בדרך חזרה, בכביש הארוך, הישר והמשעמם, אני מציין לעצמי כי בהשקה הזאת לבדה ביקרנו בחמש אמירויות מתוך השבע שישנן, וכי בשני הדגמים של פורד שבלוגו שלהם יש סוסים, מוסטנג וברונקו, ואיכשהו לא רואים את הרגל השנייה מאחור.
שקיעה מדברית ברקע, ולמי שמכיר זהו מראה מהפנט וכמעט קסום, ואני שוקע בצבעי הכתום־סגול של השקיעה.
הפשוט לעיתים הוא המתאים
חזרה למלון. אני מחנה את הרכב בקלות תודות למצלמת רוורס מעולה ולמצלמת מעוף ציפור מרשימה. בכלל, אני חושב לעצמי שזה רכב שיכולתי לחיות אתו, והרי אני עכבר כביש בכלל. וגם זה, דרך הזווית הפרטית שלי, מדגיש כמה המוצר הזה מרשים. אבל תנו לי את הברונקו הבסיסי, הקצר, אני לא צריך יותר מזה, ומבחינתי ולצרכיי, הוא גם יהיה הטוב ביותר.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
אחד מהחבר'ה של הברונקו ששמע אותי הסכים עם דברי והוסיף כי שלמדינות כמו "שלנו" זה עדיף; הבחור הסתבר מיד, לבנוני במקורו הוא צחק על שאר נהגים ממדינות אחרות וציין כי אנחנו מבינים שטח יותר הם כי אצלנו זה הרי נגיש יחסית. הנהנתי לחיוב, ורק מתוך נימוס, התאפקתי שלא לספר שרק לפני מספר שעות הייתי שקוע עם ארבעה גלגלים עמוק בחול. כמו בגבעת חלפון.
צילום: יצרן/Carlin Gerbich
