היו שלום ותודה על הבנזין - אוטו

היו שלום ותודה על הבנזין

אחרי שש עשר שנים של כתיבה למגזין אוטו, העורך הראשי, ניצן אביבי נפרד מהמגזין

היו שלום ותודה על הבנזין

היו שלום ותודה על הבנזין

היו שלום ותודה על הבנזין

היו שלום ותודה על הבנזין

היו שלום ותודה על הבנזין

ערכתי את מגזין 'אוטו' כמעט תשע שנים — קצת יותר ממאה גיליונות. אני חבר מערכת מלא יותר מארבע עשר שנים, כותב לאוטו כמעט שש עשר שנה וכותב למגזיני רכב כמעט עשרים שנה. בעצם, אם סופרים גם את התפקיד האחרון שלי בצבא, אני עוסק בכלי רכב חצי מחיי — וכל חיי כבגיר (רציתי לכתוב בוגר, אבל פחדתי שאוהד ייחנק מצחוק). גם העבודה הבאה שלי תהיה בתחום הרכב. כן, למקרה שתהיתם מה הסיבה לפרץ הנוסטלגיה המשתפך — זה טור "הבולשת חוקרת" האחרון שאני כותב בתור עורך אוטו.

1592804


רצה המקרה וגיא רוטקופ, שהיה סגן העורך שלי (וגם של קודמי) עזב חודש לפני — וחסך לי את כתיבת טור התודות המתבקש; קראו את הטור שלו (אוטו 384), הוסיפו לו תודה בשמי על שנים של ג'אגלינג כמעט בלתי־אפשרי שעמד בבסיס העשייה שלנו, והעניין הזה מכוסה.

הרבה מאוד השתנה מאז היום בו כתבתי את הכתבה הראשונה לאוטו, הן ברמה האישית והן ברמה המוטורית. אותה כתבה ראשונה הייתה סיקור של מירוץ ראלי — אז קראו לזה "מסע ניווט לא תחרותי" כדי לא להרגיז את אנשי החוק — שנערך באזור בתרונות רוחמה ב־2002. אולי לא היה אז חוק ספורט מוטורי, אבל היה הרבה ספורט מוטורי, עם ליגות ראלי (ולפעמים שתיים במקביל), ראלי ספרינט, עבירות, אנדורו ומוטוקרוס. לא כיסיתי את כולן, ועדיין זו הייתה תקופה שבה התרוצצתי על גבעות וסלעים, בניסיון להשיג תמונות טובות ולעקוב אחר ההתרחשויות, שניים ואף שלושה סופי שבוע בכל חודש. אחרי תקופה שחונה של כמה שנים, כיף לראות את ההתעוררות בתחום הספורט המוטורי בשנה האחרונה, עם פתיחת המסלולים בערד ופצאל וכניסת יבואנים לתחום. אך כנראה שליגת הראלי רייד התוססת שהייתה כאן, עם כלי רכב ומתחרים ברמה נהדרת (כפי שמעידות גם התוצאות שהשיגו במירוצים בחו"ל) כבר לא תחזור.

1592802


אני כותב, וזיכרונות קופצים להם מעצמם. הכתבה הראשונה שכתבתי אי פעם היתה למגזין "מגמוטו" — ותודה לרוני נאק ואורי בן דוד שקיבלו אותי למשרה — והייתה על קטנוע בשם אפריליה סקרבאו. עד היום אני זוכר את הסימן הכחול שהמפתח שלו השאיר לי בברך בזכות מיקום מטופש במיוחד של הסוויץ'. אני זוכר גם את הפעם הראשונה שנשלחתי לחו"ל מטעם אוטו. זה היה לאירוע נהיגה על קרח של ב.מ.וו, שנועד להדגים את יתרונות מערכת ה־X דרייב שהם הציגו ב־X3 החדש־אז שלהם, מערכת שידעה לנתב כוח גם בין שמאל לימין, ולא רק בין הסרן הקדמי לאחורי.

1592803
תיעוד נדיר של הצלם תומר פדר: ניצן נצפה אוכל משהו, והוא לא ראש

באירוע הזה למדתי לקח חשוב — ואני לא מתכוון לכך שאסור לתת פקודות היגוי חדות על קרח — אלא לזה שאסור, אבל פשוט אסור, ללכת עם אלי שאולי למסעדה כשרעבים. הבחור מסוגל לתחקר מלצרית לעומק אפילו לגבי הרכב המים שהם מגישים... עד כמה שאני זוכר, לקח לו כמעט שעה רק להזמין — ושאני לא אתחיל אפילו לתאר לכם כמה זמן לקח לו לסיים את המנה... בואו רק נגיד שמזל שהוא נוהג הרבה יותר מהר ממה שהוא לועס. ומזל גם שהוא כזה נחמד שקשה לכעוס עליו אפילו כשאתה גווע מרעב, מת לישון — והוא מתעקש לברר מה בדיוק כוללת כל מנה ומנה בתפריט.


גם המכוניות עצמן השתנו, והרבה. אופנת רכבי השטח הייתה בשיאה כשאני התחלתי לעבוד באוטו, בחסות הטבת מס ממנה נהנו אז. תור הזהב של חובבי השטח, עם שפע אפשרויות לבחור מתוכן, כולן עם יכולת שטח אמיתית. אבל היו גם דברים שאליהם אני פחות מתגעגע — למשל העובדה שאז עוד יכולת לקנות בארץ מכוניות בלי ABS, והיו לא מעט שקנו אותן, כולל צבא ההגנה לישראל שקנה אלפי יונדאי גטס ברמת האבזור הנמוכה ביותר. שש כריות אוויר היו משהו שמשוויצים בו בפרסומות, ובקרת יציבות הייתה מצרך נדיר, שעוד התווכחו אם הוא מועיל לבטיחות או גורם לנהגים להיות שאננים ובכך בעצם מגביר את הסיכון. אותם טיעונים שאני שומע עכשיו בעניין הבלימה האוטונומית ותיקון הסטייה מנתיב — ולעזאזל הנתונים האמפיריים שנאספו בשנים האחרונות בעניין...

1592805


להיות כתב רכב זו עבודה נהדרת. מדהימה. כנראה אחת הטובות ביותר שיכולות להיות, לפחות עבורי. היא לא מושלמת; היו לא מעט פעמים — בגשם, בשרב, בשלג ובאבק — שקיללתי ברמה שהייתה גורמת לנהג מונית תאילנדי להסמיק. אבל אין תחליף לעובדה שעוסקים במשהו שאוהבים, ולכך שמוקפים באנשים עם תשוקה לאותו תחום שאתה אוהב כל כך. וכשזו החברה, נהנים אפילו מנהיגה בגטסים והאלטואים של העולם! טוב, הגזמתי קצת...

הרבה חוויות צברתי בשנים הללו. חלקן טובות — הטרמפיסטית ששרה שירי אקפלה במושב אחורי של C70 עם גג פתוח בהוואי, למשל; חלקן קצת פחות — הלל סגל כמעט הופך את הצוללת הצהובה כשאני במושב הנוסע; ישיבה בנובל שמסתחררת שוב ושוב תוך שהיא יורדת אל הדשא שבצד המסלול בבריטניה, או הפעם שאיבדתי את האחורי במבחן לאופנוע ומצאתי את עצמי יורד מהכביש אל שביל כורכר שבמקרה היה שם.

1592801


ויש אתכם, הקוראים. אהבתי את המפגשים אתכם, במציאות כמו גם במרחב הדיגיטלי. מפגשים שהבהירו לי שאין גיל ל"מחלה" הזו שלנו — הורים סיפרו לי על ילד שעוד לפני שידע לקרוא היה כבר מנוי לאוטו, ומכריח אותם לקרוא לו כל כתבה, ומהצד השני התכתבתי עם קורא בן 81 (בזמנו) שנשבע שינהג על רכב ידני (נדמה לי שהייתה לו לאון FR) עד יומו האחרון. אהבתי לפגוש אתכם ברחוב, במילואים ואפילו בחו"ל, ואהבתי את הביקורת לא פחות מאשר את התשבחות.

אז נשאר לי רק לקוות שתמשיכו לאהוב את המגזין, ואוטו בכלל, גם אחרי. כי אני יודע שאומנם יואל פלרמן חושב שמשאיות זה מגניב, ואוהד אוהב מכוניות אדומות — אך למרות זאת הם צמד מקצוענים שמכוניות מפעמות בעורקיהם, וותיקים ויודעים את העבודה.

להתראות על הכבישים — ורק נהיגות טובות!
avivi@auto.co.il

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות

  1. 2. השארת את הלפיד דולק בחושך הכי גדול שהיה פה, תודה לך, תודה לכם על הכל

    אני 18 מרץ 2018, 09:59